the so-called leftovers

May 22, 2013

כתיבה על אופנה הופכת בשנים האחרונות (והכבר לא מעטות) לעניין לא פשוט. ההרחבה של המושג כאילו היתה אמורה לאפשר מרחב רחב יותר של מחשבה על אופנה, וכמוה היה צפוי שיקרה מתוקף העובדה שאופנה מעניינת היום כמעט את כולן וכולם – אך במציאות ההפך הוא שהתרחש. בין האופנה עצמה כאתר של חידוש אינסופי, לבין הכתיבה על האופנה שמנסה להדביק את האלמנט האינהרנטי של התחום שאותו היא מסקרת, המשימה הפכה לקשה מאוד. והקושי, כמו גם חוסר ההצלחה שמהדהד מבעד לרוב רובה של הכתיבה האינסופית על אופנה, הופך אף קשה יותר כאשר הכתיבה על אופנה מסרבת לשנות את המודלים המוכרים שלה.

אחד המודלים הבעייתיים ביותר שנותרו בעת הזו הוא זה של סיקור קולקציות. לכאורה מדובר בלחם והחמאה של תעשיית האופנה, מושג האופנה באשר הוא, ומכאן ההיגיון שבסיקור קולקציות עם יציאתן. אך למעשה, עת הפער בין הגלובלי שנמצא כל הזמן כאן (ובגלובלי אני מתייחסת לכל שבועות האופנה הבינלאומיים והקולקציות שיוצאות משבועות אלה) ובין המקומי גדל עד אינסוף, סיקור קולקציות הופך לעניין יותר ויותר בעייתי. מה שהתחיל בזמנו דרך כתיבה בעיתונות המודפסת, שהיתה צריכה להצליח ולהעביר לקוראיה את שהם לא ראו, אם כי לא נכחו בסטודיו ואם כי לא ברור אם יגיעו לחנות, ואו אם הפריטים המסוקרים אכן נמצאים כלל במרחב המחיה שלהם, הפך לשם קוד של הכרח, של משהו שפשוט ממשיכים לעשות אותו, גם היום כשהקולקציות – אם מהמסלול ואם מהקטלוגים – נגישים לכל אחת ואחד לראייה, צפייה ובחינה שלהן.

במקום הזה לא ברור רק איך סיקור הקולקציות כפרקטיקה שעניינה העברת תוכן נשארה איתנו עד כה. כמו כן לא ברור בעיקר הצורך של כותבות וכותבים מסוימים לעמוד על תיאור מתמשך של הפריטים, אם דרך דיבור הגזרה ואו דיבור החיתוך, ואו תיאור הבדים והטקסטורות שלהם. לאלה יש מקום, כאשר הם אכן מבצעים מהלך ממשי, כזה שדורש תשומת לב, אך לרוב נוכחותם היא סוג של שארית עיקשת של מה שעליו רובנו גדלנו ככתיבה על אופנה. יש בכתיבה הזו לא רק מהסרבול והטרחנות, כי אם גם סוג של גושפנקא פנימית בין הכותבים, על מי יצליח להמשיג את האופנה באופן הכי מקצועי והכי פרטני. זאת על אף שרוב האופנה שקיימת היום לא מגיעה לא לתהומות ולא לגבהים שדורשים מבטים כאלה.

ניסיונות לצאת החוצה מן המקום הזה נעשים באחד מבין האופנים הבאים: האופן האחד הוא יצירת שיח שטוח לחלוטין שכל עניינו הוא הקשר שבין הקולקציה לקוראת/הלקוחה. סיקור הקולקציה במקרה זה ישים דגש רב, אם לא מוחלט, על המחירים של הקולקציה, כמו גם בדיקת היחס בין הקולקציה למחיר, ולסיום בדיקת הפרקטיות שלה, אם כפריטים הכרחיים ושימושיים בארון, ואם ביכולתם להחמיא למנעד רחב של מבני גוף. הקולקציה במקום הזה אינה נוכחת כבר בשום צורה; האופן השני הוא זה שמנסה בכל כוחו להיכנס אל הקולקציה מנקודת מבט רחבה יותר, לא דרך מה שקרה לו או לה במפגש עם הקולקציה, כי אם דרך האופן שבו צורת העבודה השפיעה על הקולקציה, האופן שבו הצילומים שאולי היו יוצאי דופן או בנאליים לחלוטין נכנסו למבט על הקולקציה, היחס שבין מקור ההשראה לקולקציה וכו’ וכו’. כאן הקולקציה עלולה לפעמים לא להיות נוכחת. זה לא הכרח מציאות, אך קורה – בעיקר אל מול קולקציות שעצם הסיקור שלהן חוטא להן, כי הן לא נועדו אלא למכירה ומכירה בלבד – שבעקבות היעדר סיפור ועניין בקולקציה, הסיקור מסרב להכיר באובייקט הסיקור שלו, והשיח כולו נע סביב עניין חיצוני לקולקציה, עת זו נוכחת רק מתוקף הצילומים שמלווים את הכתוב. אני הייתי עושה זאת לא פעם, עת כתבתי על דברים שבאופן עקרוני אינם ראויים באמת לסיקור, כך שהמבט שלי על קולקציות הפך ללא פעם מבט שמקדיש עצמו למלים שנכתבו על הקולקציה, עת הן הפכו להיות המקור לביקורת, ואו הצילומים עצמם, הפרזנטורית שנבחרה ואו הוחלפה וכיוצא בזה.

בין שני האופנים אין יחס היררכי, כי אם מענה, כמעט בלתי נמנע, לדרישה השרירה והקיימת של עורכות ועורכים להמשיך עם המוכר, להמשיך עם סיקור של קולקציות, וזאת על אף שאי אפשר שלא לתהות האם לא היה טוב יותר, במקרים כאלה, פשוט להעלות את התמונות לרשת, ולוותר על המימד של הכתיבה, מעבר לטווח המחירים.

ההקדמה הארוכה הזו באה להקדים את שהתרחש בעת סיקור הקולקציה של המוסלין ברדרס הן על ידי לירוי שופן לוואלה! אופנה והן על ידי שחר אטואן לגלריה . בעולם שבו חדשות האופנה קשורות לא פעם בהחלפת מעצבי מותגים ובתי אופנה על ידי הקואופרטיבים שמנהלים אותם, ישראל אינה נחשבת לספקית ממשית של חדשות. המבנה הנוראי שאליו נקלעה תעשיית האופנה אינו מנת חלקה (תודה לאלה), ולכן אין הרבה מאוד רגעים שבהם חל שינוי משמעותי במערך העיצובי של מותג זה או אחר. ולכשזה קורה כולנו למדנו להגיב לכך כפי שמגיבים אי שם בחו”ל. התגובה כוללת בעיקר התייחסות נרחבית לעניין, ובחינתה של הקולקציה עוברת דרך המשקפת של ההחלפה בין הדמויות שאמונות על העיצוב. גם כאן, לא פעם, הקולקציה עלולה להיבלע, ולמעשה להידחק מחוץ לסיקור.

הרגעים הללו הם רגעים שנותנים אוויר לנשימה לכתבים המקומיים, אולי גם לכתבים בחו”ל (מודה שאין לי היכרות עמם ועם אופן עבודתם השוטף אלא דרך המבט של מי שנמצאת מעבר להרי החושך). זהו רגע שיש בו אוויר לנשימה כי הוא משלב בין הרעיון של הסקופ, שעדין לא איבד מכוחו, ובין ההכרח להרחיב את השיח. זו לא רק קולקציה, זהו גם מיתוג מחדש, גם צילום אחר של הקולקציה וגם החלפה של אופן העיצוב, עת השלישיה הפכה לזוג. הכל טוב ויפה, אם לא היה במידע הזה כדי להשפיע על הכותבות והכותבים, כך שהמידע היה מוביל לחיפוש הנואש אחר שינוי, איזשהו שרשור ישיר שיוביל אל תוך הקולקציה, כך שיוכלו להצביע על האופן שבו שינוי צורת העבודה שינה דבר מה בבשר עצמו, כלומר בקולקציה.

מעניין שהן אטואן והן שופן נתנו לזוג המכנסיים הקצרים שהם חלק מהקולקציה החדשה של המוסלין ברדרס להוליך אותם שולל. במובן הזה שעבור שיניהם היה בפריט הזה אות לשינוי. אחרי הכל, הצבעוניות הלא מתפשרת, הגזרות שמרשות לעצמן להתרחק מהגוף וכמו לא להתחשב בו, היו פה גם לפני כן. אך עור חשוף? רגליים שמביטות מבעד לפריט של המוסלין ברדרס מעבר לקו הברך? זה עוד לא היה. כך הפך הפריט הזה לפריט שנעצרו עליו (גם אם לא באופן בלעדי) וממנו גזרו את המשוואה שבה השינוי בצוות העיצוב כמו גם העבודה עם צלמת אחרת לצד מיתוג מחדש, משמעותם שחייב להיות משהו חדש ושונה בקולקציה הנוכחית. החיפוש בקולקציה אחר משהו שיהיה אחר למוסלין ברדרס ממה שידענו עד כה, הוביל למבט מתמשך על זוג המכנסיים הקצרים הללו. אליהם, הן אטואן והן שופן, הביאו (מהבית) את היחס – שככל הנראה לדידם הוא בלתי ניתק – בין סקסיות למיניות לעור חשוף.

המכנסיים המדוברים הם אכן קצרים, אך קשה לומר שיש בהם סטייה מהעולם המוכר של המוסלין ברדרס. זה לא נאמר לא לחיוב ולא לשלילה, כי אם פשוט כדי להצביע על האבסורד שעולה מכך שאטואן דיבר על מיניות שמעולם לא ביקרה בקולקציות של המוסלין ברדרס לפני כן, ואילו שופן דיבר על סקסיות. יכול להיות שההליכה של אטואן ושל שופן לעבר מיניות וסקסיות חדשה מקורה אינו רק ברצון לחפש אחר שינוי המותג בתוך הקולקציה. אך גם אם זה לא הסיפור, ואכן נקודת המבט הזו היא שלהם מהבית, אי אפשר שלא לתהות איך יכול להיות שרק חשיפה של הגוף, של חלק ניכר ממנו, כמו רגל כמעט שלמה, הוא זה שמהדהד מיניות וסקסיות. איך שני המושגים הללו, גם דרך שני כותבים מוכשרים וחדים, היו צריכים את המכנסונים הקצרים כדי להתחיל להיקשר לשמם של המוסלין ברדרס.

המוסלין ברדרס יקרים-יקרים ללבי. לראייתי מדובר ביוצרים חשובים מאין כמותם בנוף המקומי. אחד הנכסים הכי גדולים שלהם – נכס שקשור באופן מוחלט בעיצובים שלהם – הוא תפיסה אחרת של הגוף, של מיניות, ושל סקסיות. המחשבה שהצליחו לחשוב את המקומות הללו רק בזכות מכנסונים קצרים, היא מקוממת, וחוטאת בהרבה מובנים לעבודה שלהם. עבודה שעומדת חסינה לאופן שבו מושגים מסוימים פועלים בעולם. כך למשל, כל דיבור על מיתוג מחדש, שאותו ציין אטואן באחד משלושת העמודים שהקדיש למוסלין ברדרס, הוא לרוב עניין מפחיד, שמהדהד את השלב הבא, זה שבו המותג יאבד את דרכו. כשמדובר במוסלין ברדרס, המיתוג עצמו כמו גם הדיבור עליו, מתרוקנים מתוכן, כי ברור שאלה יצטרכו להתאים עצמם לתמר לוית ויען לוי, מעצבי המותג, ולא להפך. במקום הזה היה נחמד לו גם המבט על הקולקציה שלהם, כמבט ביקורתי שנדרש לכתוב את עצמו, ישאיר מחוץ לדלת הסטודיו ברחוב מטלון, שקים של מושגים והקשרים סיבתיים, שלדעתי הם זרים להם, כי בכך נתון קסמם.

11:01am | URL: http://tmblr.co/Z8AcWwlZHFBy
(View comments)

February 8, 2013

על הגועל

את הפוסט הזה לא ילוו תמונות. מהסיבה הפשוטה ששתי התמונות שאליהן הוא יתייחס, הוטענו כבר היטב לראשיהם של כולנו, וכל העלאה נוספת שלהם תהיה פעולה שבה אני לא מעוניינת לקחת חלק. אז תתבקשו לשלוף אותן מזיכרונכן, בכל רגע שבו תרגישו שאתן צריכות לצדכן את הדימוי.

שתי תמונות עוררו השבוע בנשים ואנשים תגובה של גועל. אחת מהן אף הוציאה מאיתנו את השד הביקורתי, אותו אחד שמתאפיין בביקורת חד משמעית כלפי החוץ, ובהיעדר מוחלט של ביקורת כלפי הפנים. תמונה אחת היתה תמונתה של בר רפאלי מתנשקת עם ג’סי היימן. התמונה השנייה היא תמונתה של שרה נתניהו בטקס השבעת חברות וחברי הכנסת של הכנסת ה-19 של אותה אחת, מדינת ישראל.

הדימוי הראשון

קראתי אתמול (“שיחת העיר”, עכבר העיר, 7.2.13) כי בגיא פינס יצאו עם טאבלט לרחובות והציגו לנשים ואנשים שונות את הדימוי זה, את הוידאו הזה, שבו אנו רואות את רפאלי מתנשקת עם היימן. התגובות הצפויות הביעו באופן חד משמעי גועל.

זו לא הפעם הראשונה, אני מאמינה, שרפאלי מתנשקת עבור סכום כסף לא מבוטל. זו כן הפעם הראשונה שבה רפאלי מתנשקת עם מישהו שאינו קשור לדימוי שלה עבור סכום כסף לא מבוטל מאוד. כתבה מעין סודאי בראומה כי הנשיקה הזו של רפאלי חשפה מימד נסתר של אותו מומנט, אותו אירוע, של מכירת גופך עבור כסף. כי רפאלי מכרה שם את גופה (ובכך איני מתכוונת לבקר אותה), ולא בפעם הראשונה, אך זו הפעם הראשונה שבה העובדה שרפאלי מכרה את גופה נכחה לפנינו. הפעם לא היה שם שום מסך שיערפל את העובדה הזו. זה היה הגועל שמתעורר בנו משום שכשראינו את רפאלי מנשקת את היימן, ראינו את המחיר שרפאלי שילמה, אם עבור סכום הכסף הרב שקיבלה, ואם עבור ההופעה בפרסומת שתוקרן בערב הסופרבול ההמוני, ולאחר מכן תישא את שמה של רפאלי לעוד ועוד בתים בעולם.

הדימוי השני

גם אני לא אהבתי את השמלה של שרה נתניהו. גם כשאני ראיתי אותה לראשונה בתמונה שהופיעה על הפיד שלי בפייס, אני נותרתי לשנייה בהלם. כל חלק בתמונה הזו זעק לעברי “לא הולם”. ואין זה הלא הולם שאליו התייחסו בציבור החרדי, עת התייחסו לכך שהשמלה היתה חשופה מידי. זה היה ה”לא הולם” שמלווה אותי מבוקר עד ערב. אותו אחד שאומר שאם אין לך מידות גוף מאוד מסוימות, אז יש הרבה מאוד דברים – ביניהם השמלה שלבשה נתניהו – שאת לא אמורה ללבוש. כי פריטים מסוג זה יבהירו לעולם שנתוני הגוף שלך הם כשלעצמם ה”לא ראויים”.

אני הפנמתי היטב את החוקים, ומתוך שנאת אינסוף לגופי, כמו ומתוך האימה להוות אובייקט מיני, אני לא לובשת שמלות צמודות. גם לא חשופות. למעשה, באקלים המקומי, לא פעם טועים באמונתי הדתית הלא קיימת, עת נוטים לחשוב שאני בחורה דתייה. אז עלי לא היו אומרים שאני לא ראויה, שאני לא לבושה באופן שהולם את גופי, ואו את המעמד. אני הפנמתי לתוכי היטב את הדרישות החברתיות. אלה שנתניהו ככל הנראה – לטובתה – לא הפנימה. היא, אני יכולה רק להניח, מהווה אישה אחת שאולי חיה קצת יותר בשלום עם גופה, מאשר אני.

כשהתמונה השתחררה לרשת, אי הנחת שלי היתה כפולה. מחד, כאמור, גם אני חשתי זעזוע ואי-הבנה אל מול השמלה האמורה בגוף האמור (היה מעניין לבחון מה היה קורה לו את השמלה הזו לבשה אישה בעלת מידות גוף של דוגמנית. אני משערת, שלו האורך של השמלה היה נותר כפי שהיה על נתניהו, אז היינו שומעות ושומעים הרבה פחות זעזועים. למעשה, יכול להיות שאז הזעזוע היחידי היה מגיע רק מצד הציבור החרדית), אך בו זמנית גם חשתי אי נחת מתוקף היותי פמיניסטית. כי אי אפשר להתעלם מכך ששרה נתניהו היא אישה. גם אם אישה שאני לא אוהבת, ושאני לא מסכימה עם פעולותיה והתנהגותה, ובטח-ובטח שלא עם הדרך של בן זוגה. אז נתניהו היא אישה, שהותקפה הן משום שהיא אשה ובכך מהווה תמיד מטרה קלה יותר לביקורת, והן משום שהשמלה הזו על גופה שלה ביטאה לכולנו מהו הלא ראוי. ואל מול הופעת הלא ראוי, כולנו נעמדנו דום אל מול הראוי. כלומר, מה שנתפס כראוי והולם ניבט אלינו באופן כה ברור כשראינו את התמונה של נתניהו, עד כי לא היינו יכולים שלא לתפוס את הצד שלו. להיות בצד המהוגן והשמרני. כי כנראה שאחרי הכל, הוא עדין – גם בשנת 2013 – חזק יותר מהרוח המהפכנית שאפשר לקוות שחיה בקרבנו.

הבוקר (8.2.13) התפרסם בגלריה טור של שחר אטואן על נתניהו והשמלה. אטואן ציין שם בין היתר את תגובות המפלגות החרדיות, שחשו לפי הדיווחים עלבון משמלתה של נתניהו. אטואן לא קרא, ככל הנראה, את התגובה המרגשת של חבר הכנסת אריה דרעי, עת זה אמר בכתבה ב-YNET כי העיסוק בהופעתה של נתניהו היה לא ראוי. כלומר, דרעי, הדתי כפי שכולנו יודעות, זיהה את הלא ראוי במקום אחר, בעצם הדיון שמתנהל בחופשיות על גופה של אישה, על חיצוניותה של אישה. כי מה יש לנו עוד לומר על אשה, מלבד לדוש בחיצוניותה, ע”ע הפרסומת של בר רפאלי?

אתנחתא רגעית מחייבת לציין שאטואן, בפסקאות האחרונות, לוקח את הביקורת שלו למקום מעניין יותר מזה שפגשנו בכל מקום מאז התקיים אותו טקס השבעה, עת הוא מזהה כי לתחרה של נתניהו התווספה בטנה בצבע גוף. עובדה שעוררה בו את הטענה והשאלה המעניינת ש”זו לא היתה חשיפה לשם ראווה, אלא מראית עין של לבוש חושפני. אז לשם מה בעצם?” את המשך הטיעונים של אטואן אפשר לראות ככאלה שצמחו מתוך ההבחנה המדויקת הזו, שכן הוא מסיים את הטור שלו בטיעון שאומר במלים אחרות כי בין הבטנה של נתניהו לנתניהו האישה ישנה נקודת השקה, שנוגעת לעובדה ששתיהן מבטאות בצורה זו או אחרת, אטימות. שכן הופעתה של נתניהו היתה אמורה לעורר בה, בעיקר לנוכח המבטים שניתן להאמין שהופנו אליה, אי נחת. ואי הנחת הזו מצדה לא הופיעה.

אני מודה שכמו שחשתי לא נוח במפגש הראשון עם התמונה הזו, כך אני חשה שאני רוצה להסכים עם אטואן. שכן, נתניהו – בעיקר לצד המדיניות החברתית והמדינית של בן זוגה – מבטאת עבורי אטימות. וכאילו מתוך המקום שבי שכל כך הורגל להכניס פנימה את המבט של החוץ, אני רוצה לומר שהיא אטומה, שאכן משהו שם במשחק החברתי לא נהיר לה. אך כמו שאני נוטה להסכים עם הניתוח של אטואן, כך אני גם מנסה בתוכי ללכת עוד צעד אחורה, ולחשוב על כך שבתוך טקס ההשבעה הגברי בעיקרו הזה, ולצד חוסר אהדה מתמשכת וקונסיסטנטית לנתניהו, היתה שם אישה אחת שלבשה מה שהיא רצתה ללבוש, מה שאפשר להאמין היה לטעמה, ושהרגישה בנוח עם עצמה. אך במקום לשים אצבע על כך שאישה מבוגרת, בשמלה צמודה שאינה נצמדת להיקפים מזעריים, הרגישה בנוח בתוך עצמה, שמחה בתוך עצמה, אנו שמים את האצבע על כך בעודנו מזהים בנוחות הזו חוצפה, אטימות, חוסר רגישות. האפשרות שההופעה הזו היא גם ביטוי של חופש, לא עולה על דעתנו. ככל הנראה, יש באפשרות הזו משהו מפחיד מידי עבורנו. וכל זאת נאמר, כאמור, לא כשיש בלבי אהדה לנתניהו.

שני הדימויים

כפי שציינתי, גם אני חשתי את מה שלמדו אותי לחוש אל מול התמונה של נתניהו בשמלה המדוברת. ועוד אתמול ישבתי עם שתי חברות פמיניסטיות לעילא, ליאת שקד ודורית אברמוביץ’, והתוודיתי בפניהן (עם מנה לא מבוטלת של אשמה) שאל מול התמונה הזו שתקתי. הגבתי בפוסט אחד במילה אחת, תגובה מיידית, שביטאה תדהמה, ולאחר מכן שתקתי, הן אל מול הפוסטים שביקרו את נתניהו, והן אל מול הפוסטים שיצאו נגד הביקורת על נתניהו. הבנתי את המקום שממנו מגיעים אלה ואלה, אך שתקתי כי היה ברור לי שאני יותר מידי נתונה בתוך התמונה הזו, מכדי שאצליח באופן כה מהיר לחוות עליה דעה.

רוצה לומר שהמעניין בדימוי של רפאלי מתנשקת ובדימוי של נתניהו בשמלת התחרה הצמודה הוא שמדובר בשני דימויים שמכניסים פנימה אל תוך הדיון בהם באופן מיידי את ה-אני, כשהאני הוא האני במובן הכי פשוט שלו, הכי מיידי. זה דיון שמחווה דעה תמיד וכבר דרך האני, דרך איך שהאני מרגישה אל מול התמונות הללו. ומהסיבה הזאתי, כמו גם מהסיבה שהתגובה הרווחת של האני לדימויים הללו היא של גועל ודחייה, אנחנו חייבות לשאול במקום הזה, מה התגובה שלנו לדימויים הללו אומרת עלינו. כי כשמשהו מעורר בנו גועל אנחנו צריכות וצריכים – באופן הכי מיידי שאפשר – להפנות את המבט הזה פנימה, ולבדוק מדוע זה מעורר בנו כל כך רב גועל וזעם.

בעוד שהדימוי של רפאלי, כפי שציינה אותה מקור שאיני זוכרת אותו כעת, מעורר בנו את הגועל שמעורר בנו הרעיון של אישה הנאלצת למכור את גופה, של אישה המוכרת את גופה ואינה מהווה חלק מהדימוי הדמיוני של “הזונה המאושרת”, ובמובן זה גועל זה יש לו פן חיובי, שכן ניתן לחשוב כיצד אפשר להשתמש בו כדי לבצע דה-לגיטימציה לזנות בראשם של מי שחושבים שזנות היא לגיטימית; הרי שהדימוי של נתניהו מעורר בנו גועל שאין בו שום דבר חיובי, שכן זהו גועל שממשיך את האופן הצר שבו אנחנו נותנות ונותנים לנשים להופיע, גועל שמביע את האימה שאנו חשות וחשים כאשר אישה לוקחת לידיה את הזכות לחוש בנוח, גועל שאינו שונה מכל מסע הצלב שמתנהל אל מול שרה נתניהו, אשר אשמה תמיד בהכל. ולראיה, גם במאבק האחרון נגד נתן אשל, יותר משהופנו אצבעות מאשימות כלפי בנימין נתניהו, האיש שהוא ראש הממשלה שמינה את אשל לראש צוות המשא ומתן מטעם הליכוד ביתנו, הופנו אצבעות מאשימות אל עבר שרה נתניהו, בת זוגתו, שהואשמה בכך שהשפיעה עליו שיחזיר את אשל לתמונה.

זה לא רלוונטי האם זו אמנם התמונה או לא, ואין בדבריי כדי לנסות ולטהר את שמה של נתניהו, אך צריך לשים לב שעל אף שבנימין נתניהו הוא ראש הממשלה, והוא האיש שאשם במצב שבו אנחנו נתונות ונתונים, תמיד קל לנו יותר למצוא את שרה נתניהו כאשמה, מאשר לשפוט את נתניהו הגבר. וספק אם זה מקרי.

8:40am | URL: http://tmblr.co/Z8AcWwdfCgQa
(View comments)

Filed under: שרה נתניהו בר רפאלי

December 21, 2012

שבוע אופנה גינדי תל אביב ה-wish list

* לסדר הופעת הדברים אין שום משמעות פה

1. האוברול האדום של ששון קדם

2. אאוטפיט שלם אה-לה ששון קדם, לדוגמא

3. זוג הכפכפים השטוח והאוורירי של אחת-אחת

4. אחד מזוגות הנעליים של רותם גור לסאמפל (באמת שלא מצליחה להחליט איזה מהם)

5. שמלה נשפכת של סמפל, לטובת קיץ נסבל טיפה יותר

6. זוג שטוח של דניאלה להבי לדורין פרנקפורט

7. כ-70% מהקולקציה של דורין פרנקפורט, שכאילו עוצבה פשוט עבורי ועבור צרכיי

9:55am | URL: http://tmblr.co/Z8AcWwZpxa2o
(View comments)

(Notes: 1)

Filed under: ששון קדם אחת-אחת דניאלה להבי רותם גור סמפל דורין פרנקפורט

December 21, 2012

10 נקודות למחשבה:

1. כל אירוע שמתקיים פה, לפחות עד כה, ולכן גם שבוע האופנה אינו חושב את משמעותות כשבוע אופנה, כי אם נצמד ל”אירוע” כאותו דבר שמנחה אותו. ולכן הצורה שמנחה אותו ושאליה יחשפו באי האירוע תהא זו של האירוע במובן המוכר של האולם, או במונחים האקטואליים של גן האירועים. כי כנראה שעדין קשה לחשוב את נראותו של אירוע כאן מעבר לחתונה/בריתה/בר-בת מצווה וכו’.

2. בהמשך ישיר לכך, ישנה החובה לעשות שמח, ולהבהיר שמדובר ב”אירוע” ועל כן הווליום הוא אחד מאותם דברים שאיש לא חושב שצריך לשים להם גבול. ואכן, לווליום לא היה גבול, והמוסיקה התנגנה בחוזקה בכל רגע נתון. כדי שאף אחד לא יתבלבל לרגע, ויחשוב שהוא לא עושה כיף.

3. אנשים מתחילים למחוא כפיים כאקט של ליווי מוסיקלי רק כאשר מוסיקה מזרחית מתנגנת. זה די עצוב, כי די ברור מדוע זה קורה.

4. אמנם כאשר אשליות של ניסים סרוסי התנגן בפתח תצוגתה של דורין פרנקפורט, אף אחד לא מחא כפיים (מעלה תהיות על הגדרת השיר הזה כמזרחי), אך בכך לא היה די לנחמיה שטרסלר, שנשלח מטעם גלריה לסקר את תצוגתה של פרנקפורט, במעין מוד חדש של סיקור שמגיע מצד גלריה (גם אם לא באופן ראשוני) של שליחת כתבים שונים מהעיתון לסיקור קולקציות. ההנחה היא ככל הנראה שהמבט שלהם יכניס משהו אחר לסיקור. אולי כן, אולי לא, מה שבטוח קרה בסיקור של שטרסלר, הוא שהוא חשף שוב את הגזענות האינהרנטית לעיתון הארץ, עת כתב, “אינני מכיר את דורין פרנקפורט, אך הייתי מנחש שהיא לא חסידה גדולה של הזמר המזרחי. לכן הופתעתי כאשר התצוגה נפתחה בשיר הוותיק אשליות” של הזמר שירון לונדון העליב פעם: ניסים סרוסי.”

5. אופנה שהתחנכת לתוכה היא מטרידה יותר מאופנה שאליה לא התחנכת. כלומר מטרידה יותר תופעת המתלבשות החדשה, שקראו כל מדור שייעץ להן ולהם איך ומה לעשות כשהן עומדות מול הארון, מאשר התופעה המוכרת של הלא מתלבשות-מתלבשים. שבוע אופנה גינדי תל אביב היווה מרחב נינוח לראשונות והראשונים. וזה צרם, כי זה צורם לראות כל כך הרבה מאמץ שמתגלם בסופו של יום לאותו מקום שבו הכל נראה אותו הדבר.

6. אחד האובייקטים הבולטים של התופעה הזו, היה הפעם הכובע, שפאשינסטיות רבות (היש מילה יותר מאוסה מזו?) התהדרו בו, מוסיפות לצלליתן את האפלה של הפילם נואר. הכובע היחידי שהצדיק את עצמו היה זה של אילנה ברקוביץ’, שכן היא מתהדרת בו מאז ומעולם.

6. ואם כבר בעדריות עסקינן, אז יש מקום לעצור על אובייקט הצילום. אותו הדבר שאותו נשים ואנשים מצלמות ומצלמים. כשכולם וכולן התיישבו במקומותיהם ומקומותיהן לפני התצוגה של דורית בר אור, מרסלו בורלן עמד על הבמה, עם חליפה, ושיער מסורק עם שביל בצד, ושיחק במעמדו את הדי.ג’יי שמקדם את פני הבאות והבאים. הוא היווה אובייקט צילום בערך כמו השקיעה שכולנו פוגשות ופוגשים באינסטגראם בכל יום בשעות הערב, כשאנשים רבים מתפלאים מכוחות הטבע, מהסיבה הפשוטה שלא היה כמעט רגע שבו עמד על המסלול מבלי שכוונה אליו עדשה, אם של מצלמה, אם של מכשיר חכם. מסקנה, אם מישהו מצלם משהו, היי בטוחה שכולם מצלמים אותו.

7. עוד בענייני צילום, שבוע האופנה גינדי תל אביב יסמן את הרגע שבו עיתונאי ועיתונאיות האופנה הפכו את עצמן ועצמם לאובייקטים של תשוקה, עת הם החלו לסקר את עצמם. הכל התחיל, כמו תמיד, עם תופעת האינסטאגרם, עת אתר אקס נט החל לקבל את קוראיו בעזרת גלריית תמונות מהאינסטגרם של הכותבות-ים, עורכות-ים, ואילו אתר גלריה התהדר במדור חדש שעליו אמון חן אבני, הלוא הוא חיננית, ושנקרא מחממת כסא - מצלמת מהשורה הראשונה. תחושה מוזרה התלוותה לתמונות שבהן חיננית צילמה-העלתה את עצמה, כמו גם לכל התמונות שבהן המסקרות-מסקרים היו אלה שהביטו בנו מהתמונות. מי שעדין לא הפכו את עצמם לכאלה, והתמקדו במושאי הסיקור, היו וואלה אופנה.

8. שיתופי פעולה שונים, כמו בין מעצבת הנעליים רותם גור לסמפל, או בין דניאלה להבי לדורין פרנקפורט, הולידו את הצורך בצילומי דיטיילס. אלה לא היו בנמצא, עת פשוט אף אחד לא חשב שיש צורך לסגור לרגע את הפריים, ולהתמקד בפריט אחד. זה קלאסי לתפיסה הישראלית, שפרטים הם תמיד מעין עניין עודף ולא חשוב, שהיא מקווה ומאמינה שאף אחד לא ישים לב אליו. עדיף להסתכל על הדברים ממעוף הציפור, ע”ע האוהל העצום שנבנה, והיה נראה בעל קנה מידה בינלאומי, עד שנכנסת פנימה וגילית את האולמיות המנצנצת, ע”ע סעיף 1.

9. הסרטון הפאלי, כי אין שום דרך אחרת להצביע על סרטון שבוע האופנה גינדי שהופיע לפני שכל תצוגה התחילה, והבהיר היטב כי מדובר כאן בחיבור בין אופנה לנדל”ן. אך אם דילגנו כבר מעבר להקשרים הקפיטליסטים של האירוע הזה, אי אפשר היה שלא לשים לב לאופן שבו הסרטון היווה מרדף של סמל פאלי אחד אחרי השני. הכל נשפך שם, ובצורה מאוד מדויקת, היה לנו מלט שהשפריץ החוצה, וגם חול, ומים וגיצים. כל מה שיכול להשפריץ באתר בנייה, השפריץ שם, כאילו היה מדובר בפרסומת להאדרת הפין הגברי. לצד השפריצים הנשפכים הופיעו הדוגמניות והדוגמנים עם כלי עבודה, שברור שהיו פאליים לעילא. אל מול זה, אני לא יכולה שלא לתהות, על אף קנאת הפין והחשש הנצחי מסירוס אליבא דפרויד, האין העובדה שליוצרי הסרטון יש זין, אין בה כדי להרגיע את העיסוק האובססיבי שלהם בו?

10. כל הנקודות לעיל חשובות כקליפת השום, אם מביטים על אפקט אחד שהתרחש בזכות - ורק בזכות - שבוע האופנה גינדי, והוא התעסקות וסיקור של אופנה מקומית. והעלאת רף התשוקה ביחס לאופנה הזו בכמה מונים. wish list שכזו לא היתה יכולה להיכתב אילולא התקיים. אז תודה על כך. באמת

9:34am | URL: http://tmblr.co/Z8AcWwZpubOp
(View comments)

Filed under: שבוע אופנה גינדי תל אביב סמפל דורין פרנקפורט דניאלה להבי אינסטגרם מרסלו בורלן נחמיה שטרסלר

December 20, 2012

אימונית אפורה ומנצנצת

דורין פרנקפורט היא מעצבת ישראלית, שמייצרת ומעצבת מתל אביב. זו עובדה ידועה, כאילו שרירותית, שכן לפחות התכונה הראשונה היא מנת חלקן וחלקם של כמה וכמה מעצבות ומעצבים. המעצבות והמעצבים כאן הם ישראלים, במובן שיש להם תעודת זהות כחולה, ישראלית. אבל דורין, על אף שמעולם לא הסכימה לומר שהיא מעצבת בישראל, כי אם בתל אביב, היא ישראלית. היא אישה - מעצבת - אמנית - שמכניסה תוכן אל תוך המילה הזו, שספק אם מישהו יכול להגדיר אותה, להמשיג אותה באמת. בדומה לקושי, אולי אף חוסר האפשרות, להצביע על אופנה ישראלית, לומר מה זה הדבר הזה, כך גם עצם הישראליות היא לא דבר מובן. לא כלל ולא מאליו.

אבל דורין, מכניסה לתוך הדבר הזה מובן, דורין גרה כאן, והיא מבינה את המקום הזה,יודעת אותו, היא חיה את הגם וגם-וגם-וגם של המקום הזה, את הנקודה הזו ששוכנת במזרח התיכון, עם ים מצד אחד שלה, והרבה מדינות ערביות מסביבה, מקום שממנו חולמים על להיות אירופה ואמריקה אבל לא מרפים מהסיפור המיתי של העם היהודי בכנען, ולא מרפים מהיאחזות העקשת בשטחים הכבושים. מקום שבו אידיאל היופי נושק כל הזמן למקום אחר - לבן וצח - על אף שהדבר הזה לא נמצא כאן. על אף שאם יש עושר במקום הזה, אז זה העושר האנושי של הריבוי של האנשים והנשים שמגיעות ומגיעים ממקומות שונים, ומביאים ומביאות עמן ועמם סגנונות התבטאויות אחרות לגמרי זו מזו.

הריבוי הזה גורם לרבים ורבות לבחור. לבחור באיזה צד הם והן רוצות ורוצים להיות. בצד הלבן או השחור, העממי או האליטיסטי, המקומי או הזר, הערבי או היהודי והדואליות ממשיכה וממשיכה. דורין - ולא משום שהיא לא עושה בחירות - לא בוחרת. היא לא נותנת לקצוות הללו למתוח אותה, להפעיל אותה באופן חד משמעי. היא נמצאת במקום הזה וחווה את הסבך שבתוכו זהות מתעצבת כאן, והיא מרגישה בנוח. לא עם המציאות הפוליטית שאליה היא לא פעם מגיבה, כי עם המקום שלה בתוך המקום הרועד הזה, שמסרב להתקבע, שקיבועו יהיה שווה ערך לביטולו. אין ישראליות - אין אופנה ויצירה מקומית כאן - אילו נחים, אילו מחליטים לעצור על איזו משבצת ולא לזוז ממנה. ודורין כל הזמן נעה. היה אפשר ואולי צריך לפרש את התנועה הבלתי פוסקת הזו כביטוי לאי נחת, אך גם אם אי נחת היא הסיבה לכך, הרי שמדובר באי נחת שמקורה בנחת.

כי אחרת, איך היה אפשר לנוע מהאשליות של ניסים סרוסי לסופרסטאר של סוניק יות’ לשיר ספרדי ולחתום הכל על רקע הליכתה האצילית של אביה בן דוד עם שיר הפרחה בביצועה של עופרה חזה?

כדי לעשות זאת, דורין צריכה להרגיש בנוח, אך כדי שזה לא יצרום לקהל, ולא ירגיש כמו ניסיון לייצר חפלה, לנכס משהו שאל לך לנכס לעצמך, זה צריך להיות כנה. והמסלול של דורין גם הפעם אבל גם תמיד הוא מסלול כנה, שמציג קולקציה שהיא (גם אם דורין תרצה לומר אחרת) האמת שלה. אמת שבה ניתן להעלות למסלול בין המון דוגמניות שמסורקות ב”טבעיות” חלקלקה, גם דוגמנית שלא ניתן להשתלט על תלתליה. שהשתלטות ביחס לתלתליה משמעותה תהא דיכוי. אז לצד כל יתר הדוגמניות הלן עולה על המסלול עם התלתלים הצבועים שלה, שעברו סוג של הבהרה. ופתאום, הטאבו הזה של השחורדינית, שאין הרבה ביטויים כה ברורים מלבדיו לטעם רע במובן הישראלי, מפסיק להיות כזה. הוא מתברר כחלק מהנוף. ככזה שיכול ללכת אל מעבר לניתוח הסוציולוגי המופשט, ובעיקר מעבר לביקורת ולהרמת הגבה.

הלן

בדיעבד יתברר שדורין התעקשה על הלן. שהלן שאותה צלמה לקטלוג שלה בשנת 2007, לא היתה חלק מהדוגמניות של שבוע האופנה גינדי תל אביב. ושהעובדה שהמראה שלה היה אחר מזה של הדוגמניות האחרות שצעדו על מסלולה של דורין, לא היה בו כדי לבטל את השתתפותה. במילותיה של מעין גולדמן, הסטייליסטית בתצוגה של דורין, “מכיוון שהחלטנו שכולן יהיו בשיער טבעי-מוברש ולא ‘פן’ (שזו ההגדרה לטבעי בימינו) - נותר הפאר הזה”. כלומר נותרה הלן, כפי שהיא, על המסלול, בכל הדרה. צועדת לצד נשים נוספות שבין הבגדים של דורין לסטיילינג של מעין, והנעליים של דניאלה להבי, התהלכו בנוחות, כי כנראה שבמקום של האמת לפעמים יכול להיות נוח, והראו בכל אחד מהלוקים הללו, מה קורה כאשר את מוותרת על הצורך לחרוץ דעה, להחליט, ולהתקבע, לטובת השתקעות בריבוי, בעודפות שמציפה רק עודפות נוספת. וכל זאת מבלי שתיווצר תחושת צפיפות ואו ביטוי הכי קטן של מאמץ.

אם היה צריך להצמיד לתחושה הזו לוק, אז זה היה כנראה זה של הטרנינג האפור והמנצנץ שלו התלוותה חולצת זהב נשפכת. כי זהב הוא לא תמיד זהב, וטרנינג הוא לא תמיד טרנינג. לכל הפחות בעולם של דורין.

3:22pm | URL: http://tmblr.co/Z8AcWwZlfyGp
(View comments)

(Notes: 1)

Filed under: דורין פרנקפורט שבוע אופנה גינדי תל אביב מעין גולדמן הלן שחורדינית

December 20, 2012

בלי טיפת מודעות עצמית, ועם הרבה מאוד שביעות רצון

מה שיפה אצל דורית בר אור (כשיפה נתון בכל המרכאות הכפולות והמכופלות שיש בנמצא) זה שאין שם טיפה של מודעות עצמית. כשאת מסתכלת על דורית בר אור, או על התצוגה של דודו לדורית בר אור, את רואה מה קורה כשהמודעות נשארת בבית, כלואה ונעולה מאחורי ארון, בלי שום סיכוי למצוא את דרכה החוצה.

אחרי שבשנה שעברה בר אור התרפקה על תרבות ערב, מבלי לחשוב ולו לשנייה את המקום שממנו אישה יהודייה לבנה בישראל הכובשת מתרפקת על אותה התרבות המודרת מודרת-מודרת, השנה היא הלכה למחוזות אחרים, או שמא יש לומר הרחיבה את הקודמים. כל הים תיכוניות באשר היא מצאה את דרכה למקורות ההשראה של בר אור.

גם הפעם רפלקסיה היא בדיוק אותו דבר שבר אור כה נמנעה ממנו. כמקור השראה היא הדירה מהנושא הזה כל טייק שהיתה בו אפשרות לסוג מסוים של ביקורתיות על השימוש במקור הזה כמקור השראה, ואו מחשבה עליו - על הנושא מעבר למסגרת השטוחה שלו. זאת עשתה בעודה מייצרת שכפולים של מקורות ההשראה שלה - של אותו האובייקט עצמו - בלי שום רווח ביניהם. השיא היה נתון ברגע שבו השמלה שבתוכה צעדה דוגמנית על המסלול, היתה זהה בגזרתה לשמלה שריצדה על המסך שהציג בליל של חומרי ארכיון משנות ה-60’ בשחור לבן הכי יומיומי וחמים שיש.

בין אותם קטעי ארכיון שודר גם צילום בשחור לבן של בר אור שרה את השנסון דלילה. אמרה עורכת אופנה חריפה אחת, שלא לציטוט, בתגובה לשאלה האם בר אור שרה בעצמה או שמא היה מדובר בפלייבק ש”היא כאילו שרה. כמו שהיא כאילו מעצבת.” אז הכל שם היה אכן נתון בתוך כאילו, אך לפחות במקום הזה, של בר אור כדיווה כאשר יותר מכל בולטות בפריים השפתיים המוכרות שלה, אז במקום הזה היתה אירוניה, מכוונת או לא, ובמקרה של בר אור זה הרבה יותר ממה שלו ניתן לצפות.

ולסיום, שהוא בעצם העיקר, מדהים לראות כיצד חוסר מודעות הוא אותו דבר שמשתרשר לכל פינה בעשייה שלך. ואם הוא יופיע במקורות ההשראה, אז הוא יזלוג גם למסלול, לעיצובים וכמובן שגם לקטלוג. הקטלוג שהודפס רק ב-1000 עותקים וחולק לבאי התצוגה של בר אור, נשען על חלום ישראלי ישן, של נשים עשירות בוילה ישראלית טיפוסית, עם ארכיטקטורה ישראלית משנות ה-50’-60’*. שוב בלי טיפת מודעות, בלי אותה ביקורת הכרחית כלפי אותה אליטה מקומית שדאגה לבסס ולכרות לעצמה את המקום הגבוה והנינוח הזה בכל הכוח.

אם לא די בכך, אז בין כל הצילומים שמנסים לשדר גלאם של פעם, בלי נקיפת מצפון אחת, מופיעה התמונה הזו, בה יעל רייך באוברול קצרצר ואדום מחבקת שתי עוזרות בית שחורות. הקטלוג צולם במלון דן אכדיה הרצליה, והעוזרות בית הללו - ניתן להניחה - הן החדרניות של המלון, שהתבקשו להצטרף לצילומים ולו לרגע אחד. ככה, בשביל הכיף, כי אין על צילום שמתובל בריאליזם, מהסוג שידגיש את פער המעמדות בכל צורה ואופן. לא ברור האם עבור הכיף הזה הוצע לחדרניות תשלום, והאם באמת הובהר להן מה המעמד שלהן שם. איך הן עומדות שם כדי להוות תפאורה - ותו לא - לאשה הלבנה המלאת שביעות עצמית (כי הרי אין תכונה יותר ישראלית משביעות רצון עצמית).

*מלון דן אכדיה נבנה בין השנים 1955-1958. ארכיטקט ורנר יוסף ויטקובר. תודה לצבי אלחייני, מייסד ארכיון אדריכלות ישראל, על המידע.

9:50am | URL: http://tmblr.co/Z8AcWwZl7FLp
(View comments)

Filed under: דורית בר אור דודו שבוע אופנה גינגדי תל אביב

December 19, 2012

מכתב לששון

ששון היקר,

רציתי לומר לך תודה. על התצוגה, אבל גם בכלל, על היותך. כי כשישבתי בתצוגתך, עת המיגרנה שלי מתחזקת יותר ויותר הודות לרמקולים שלידם ישבתי, חשבתי-הבנתי שבשביל זה, בשביל רגעים כאלה, כמו אלה שאתה סיפקת, זה - כל הבלאגן והאוהל והרעש והגלאם הים תיכוני הזה (כחלק מרשימה לא גמורה) - שווה את זה. בשביל שלך תהיה במה שבה תוכל להעלות את עצמך כפי שהעלית, אני מוכנה לשאת את כל מה ששבוע האופנה דרש ממני לשאת. אל מול המסלול שלך יכולתי להפסיק לחשוב לרגע על השנדלירים הנוצצים-מנצנצים בחוץ שמקומם בסיפור הזה לא מובן לי, ואף מטריד.

הדוגמניות שלך החלו את הדרך שלהן על המסלול כשהן מלוות אחת בשנייה. גם אם אחת צעדה בראש, נוספות צעדו לצידה, מבהירות שיש כאן סיפור שחורג מהאפשרות להיצמד ולו לרגע לדגם אחד ויחיד. והן נראו מרחפות, על המסלול, בגלל הבגדים, בגלל הכפכפים הדקיקים ורחבים של אחת-אחת. בגלל הנוחות הדוגמניות שלך נראו מסוממות כמעט, כאילו נמצא איזה סם חיובי בעולם, שנותנים אותו לבת אדם, ואז קורה לה משהו. היא מופיעה מולנו כפי שאנחנו לא רגילות לראותה. הבהרת את טיבו של סם הנוחות.

והיה שם איזשהו רגע שבו ההדפסים עזבו את המסלול, ופינו את מקומם ללבן. שכלל גם שמלה לבנה בה”א הידיעה. חשבתי שהנה מגיע סיומה של התצוגה, שכן לימדו אותנו שהלבן הזה כשהוא צמוד לשמלה בה”א הידיעה, מבשר על סופה של תצוגה, כי המציאות שלנו והתודעה עדין התקשו ברוב מרחביהן לייצר שיאים אחרים, שאינם קשורים בליל הכלולות כיום, תאריך ואובייקט שאליו כמהים. אך הפתעת אותי, ושימחת, עת התברר שזהו לא הסוף של הסיפור שלך. הלבן עבורך היה רק עוד שלב, שסייע לך לבנות את הסיפור של הריבוי. ממנו עברת ועצרת בחום-אפור, מסלק הצידה את הבהירות הנהירה שהסוף מזמן לתוכו פעמים רבות.

סיפרת את סיפורו של הריבוי, אותו אחד שממנו התחלת-יצאת ואותו בסופו של דבר בנית מחדש. מריבוי של התחלה לריבוי שהוא פינאלה, לחיוכים כנים על פניהן של הדוגמניות שלך, שהרצינות שהיתה יכולה להיות אינהרנטית להן, נעדרה מהן.

רוויטל

3:35pm | URL: http://tmblr.co/Z8AcWwZgyqzy
(View comments)

(Notes: 1)

Filed under: ששון קדם שבוע אופנה גינדי תל אביב

October 29, 2012

עדריות שמקורה בחינוך

*טקסט שכתבתי ל… ודיברתי ב… ‘מדברים אופנה בגן החשמל’ ביום שישי האחרון. הכתיבה מבחינת סגנון ותוכן, בגלל זה, טיפה שונה מבדרך כלל.

למה שאני רוצה לומר יש שלוש נקודות זמן. הקרובה ביותר נתונה בספטמבר האחרון, השישי בספטמבר האחרון. בערב הזה התקיים בפעם השלישית בכל אחת מבירות העולם הגדולות, פריז, לונדון, ניו יורק וברלין, ערב הפאשן נייט אאוט שהחל לפני שלוש שנים ביוזמת אנה ווינטור. כשווינטור הגתה את הערב הזה לראשונה, תעשיית האופנה סבלה מהשפעותיו הקיצוניות של משבר הסאב פריים בארה”ב הברית, שהדיר את רגליהן ורגליהם של נשים ואנשים מחנויות היוקרה. ווינטור החליטה שהיא תקיים את אירוע השופינג שאי אפשר אלא להיות בו. היא משכה בכל החוטים שעומדים לרשותה, ודאגה לכך שמעצבי העל יבקרו בחנויות, הדוגמניות ישוטטו בין הרחובות, ושבכלל לערב אחד העיר ניו יורק תתמסר – אף יותר מבדרך כלל – לתעשיית האופנה. כך עשתה וכך נולדה לה מסורת שמתמקמת ערב לפני פתיחת סבב שבועות האופנה שמוקדשים לעונת הקיץ הבאה. לנו אגב הולך להיות סוג של אירוע שכזה בשבוע הבא ב-1 בנובמבר. ככל הנראה כחלק מכך שתל אביב הופכת לבירת אופנה, עת ב נובמבר הקרוב יתקיימו בה לא פחות משני שבועות אופנה.

פריז - עולים והולכים על עקבים

רצה הגורל ובשישי בספטמבר, ערב הפאשן נייט האחרון, אני הייתי בפריז. וכמו פרובינציאלית טובה, החלטתי שעלי לשים את פעמיי לאזור המדלן כדי לראות במה מדובר. אירוע שככל הנראה בתל אביב/ישראל לא הייתי מעזה לשקול ולקחת בו חלק, על שום המוניותו, בפריז – מתוקף הפרובינציאליות האינהרנטית שלי – גרם לי להוציא את הראש מדירתי ולהגיע לאזור האקסקלוסיבי של פריז. אזור שבימים כתיקונם אני מדירה ממנו את רגליי.

פריז - עומדים בתור לקנזו

אני לא יודעת מה התרחש בשנתיים שקדמו לערב הזה, כלומר האם גם בהן היה צריך להירשם מראש לפרזנטציות שונות ולהציג הזמנות – שלא היו בידי – או שמא זה היה פתוח יותר. אני נוטה לחשוב שכן, בעיקר כי אני לא חושבת שמישהו – אפילו לא ווינטור בעצמה – חזה את ההתנפלות של ההמונים על האפשרות לדגום ללילה אחד את בגדי היוקרה מבלי להרגיש כמו הומלס שנכנס למסעדת יוקרה. כי הרי זה הסיפור של תעשיית האופנה הגבוהה. המוכרים תמיד יהיו מאוד מנומסים, אבל התחושה תהיה לא כל כך נוחה. בעיקר אם את יודעת בתוך תוכך שאת לא יכולה להרשות לעצמך ולו את הפריט הזול ביותר שהחנות מציעה. כולנו זוכרות את הסצינה הבלתי נשכחת מאישה יפה, בה ג’וליה רוברטס חוזרת אל החנויות שלא העניקו לה שירות ביום הקודם משום שהיא לא היתה לבושה כחלק מהקהל שלהן, עם כל השקיות בידיים, ואומרת להן, “Big mistake! Big… Huge!”.

אז כן הפאשן נייט אאוט נותן את האפשרות הזו, ובהרבה מובנים הוא סוג של אישור כניסה חופשי לחנויות שצריך לצלצל בפעמוניהן כדי להיכנס, וששומר חמור סבר עומד בכניסתן, שומר על התכולה שלרובנו היא מוכרת בעיקר ממסכי המחשבים, עת שבועות האופנה מזרימים אלינו – ההמונים – את כל הדגמים המרהיבים שלא יהיו מנת חלקינו. הפאשן נייט אאוט הופך את האופנה למשהו שהיא לא - לנגישה. ובהרבה מובנים הוא לא שונה משקית מזויפת של שאנל או של בוטגה ונטה. כן, יש כאלה שקיות ברשת, שיש להן שוק – כך מסתבר – והן מאפשרות, אני מאמינה, כניסה נינוחה לחנות יוקרה.

פריז - רוקדים בחנות קנזו/מפגינים עונג

אז כן, אני הגעתי לרחבת המדלן, והתחלתי לפסוע על rue Royal עוקבת אחרי האירועים השונים שסימן ההיכר הבולט להתרחשותם היה תור ארוך שהשתרע לפני הכניסה לחנות. פרובינציאלית-פרובינציאלית, תור לחנות זה דבר אחד שאני לא יכולה לשאת, ולכן כל שנותר לי לעשות הוא לשטוף את עיני ולראות מי עוד שם את פעמיו לפאשן נייט אאוט של פריז. בעיקר נשים, נכון, אבל לא רק. וכן, באופן מוחלט, קהל עם מודעות אופנתית גבוהה מאוד. לא הייתי צריכה הרבה יותר מכמה רגעים כדי להבין שאני מתהלכת בין עדר של אנשים אופנתיים, וזה היה לא פחות מלחיץ מלהתהלך באתר תיירות אמריקאי שבו כולם עוטים מסביבך אימוניות למרות שאף אחד מהם לא באמת יצא לאימון. עדריות-היא עדריות. זה מה שחשבתי והבנתי לעצמי. זה היה די משעשע, לראות המוני אנשים – ואני ביניהם – שעשו הכל כמו שצריך. שלימדו אותם להתאים את התיק לאאוטפיט, ושדאגו לעלות על עקבים ואם לא אז על אוקספורד מוגבהות, ושאיזנו בין פריטים מחנויות וינטג’ לכאלה של חנויות יוקרה ושל רשתות קונפקציה, ושידעו כמה ואיך צריך לעטות אקססוריז. זה היה מגוחך ומביך. בתוך ההמון הזה, צריך היה מעט מאוד של חוסר מודעות עצמית, כדי לא להבין לאן העיסוק הגובר הזה באופנה לקח את כולנו. הוא הפך את כולנו לנכונים. וספק אם יש משהו משעמם יותר מהנכון.

פריז - למראה הסמארטפון שלי, הבחור האמצעי מיד עבר לפוזת צילום

מדברים בשנים האחרונות בעיקר בעקבות המהפכה הדיגיטלית של האינטרנט על דמוקרטיזציה של האופנה. ובכן, זוהי דמוקרטיה בערך כפי שמדינת ישראל היא דמוקרטיה. זוהי דמוקרטיה למראית עין, שכן הרשת אכן עמוסה במודלים לחיקוי, החל בעורכות אופנה בעלות סילואט מוכר, ע”ע קארין רויטפלד, עבור בבלוגריות שמציגות את ארונן על גופותיהן, עת הן מקבלות או לא פריטים מחברות האופנה השונות, וכלה בסלבריטאיות שיש להן או לא סטייליסטיות, שדואגות שהן יראו טיפ טופ, אם להשאיל מונחים מימים עברו.

ומההלם שחוויתי, מהגיחוך שהלוק הנכון שלי ושל כל מי שסבב אותי העלה על שפתיי, וגרם לי להבין איך בתוך ההמון גם הלוקים הכי נחשקים הופכים לתופעה מצחיקה ומגוחכת, אי אפשר שלא לחזור למה שהתחיל את כל הסיפור הזה, לחינוך שכולנו עברנו החל משנות ה-2000, ביחס לארון שלנו. פעם היינו מתלבשות, והיו מי שהיו מתלבשות יותר והיו מי שפחות, היו מי שנעליים היו מה שנתן את הקיק להופעה שלהן, והיו מי שהתיק או השרשרת שלהן הן שמשכו את תשומת הלב של הפוסעים ברחובות. והיו, בעיקר, הרבה מאוד נשים וגברים שפשוט התלבשו. כי צריך להתלבש. ולסיפור הזה היה משמעות, והיתה קבוצה של אנשים שזה העסיק אותה יותר מאחרים, אבל באופן עקרוני, כמו הרבה תחומים בחיים – נאמר בישול – זה היה מנת חלקם של מי שזה עניין אותם.

פריז - המבט יראה את אותו הדבר בכל פעם שיפנה את ראשו

אבל אז חל המהפך, ואיני מדברת רק על תוכניתה של אורנה דץ שעלתה לאוויר בשנת 2001, ושבה כולנו הכרנו לראשונה את הסטייליסטית סנדרה רינגלר. המהפך הזה החל לטפטף לחיינו יותר ויותר הוראות לבוש. אם פעם היתה מודה שאחריה כולנו עקבנו, אז פתאום נהיה סט של כללים שכולנו נדרשנו – נשים וגברים כאחד – לעקוב אחריו. והחוקים הללו אמרו שהתיק שלך אומר ממש הרבה עליך, ולכן את חייבת לדאוג שתהיה לו אמירה, ושאת צריכה לדעת איך להחזיק אותו נכון; ושאת לא יכולה להרשות לעצמך לצאת מהבית בלי אקססוריז, כי מי יוצאת מהבית בלי אקססוריז? את רוצה להיות עירומה? ושאם את מחליטה לשים טופ עליון רחב, אז עדיף שתצוותי אותו לחלק תחתון צמוד, כדי לייצר קונטרסט, ובכלל כדאי שתשימי לב גם לצעיף שאת עוטה על עצמך – כי גם הוא מתפקד כתכשיט לכל דבר – ויש כמה וכמה דרכים לשים על עצמך את הצעיף הזה. את צריכה לדעת לשים על עצמך צעיף. נו-מור לזרוק אותו עליך ולצאת החוצה. וחגורות הן גם עניין חשוב מאוד, את חייבת להדגיש את קו המותן שלך. חייבת! וככה, בלי לשים לב, התחלנו לעקוב בזכות הרבה מאוד אתרי רכילות והרבה מאוד כתבי אופנה שבחרו להם כתחביב לבקר את לבושם של אחרים מלבד את של עצמם, התחלנו להיכנס לתוכנית חינוך. נינט שרה בגמר כוכב נולד, אנא הביאו פנימה את מבקרי האופנה שיאמרו לנו מה הם חושבים על הגופייה שהיא עטתה לגופה. וגם על החליפה שלבש – או שלא - צביקה הדר. אופנה, או אולי בגדים, התלבשות, הפכה למשהו שכלתני, למשהו שכל אחד ואחת מאיתנו צריכות לחשב אותו היטב, שנייה לפני שאנחנו מתפקדות לצבא האופנתיים.

למדנו איך אוחזים את התיק

הסיבות אגב, גם כאן, היו כלכליות. ידוע שחברות היוקרה מרוויחות את מיטב כספן לא ממכירת הקולקציות עצמן, כי אם מהאקססוריז שנתפסים כפריטים בעלי חיים יותר ארוכים, ומהקוסמטיקה שטווח המחירים שלה נגיש ושבזכות הלוגו מצליחה למכור קצת מן היוקרה הזו, שרובנו לא יכולות לרכוש. המתקפה שעבר כל פריט שעולה על גופה של אישה, והעובדה שכעת מלבד כיסוי הגוף היה צריך לדאוג – באופן יומיומי, לא רק באירועים מיוחדים – לעיטורו, הועילה רבות לחברות האופנה השונות.

נקודת זמן אחרונה, גם היא בספטמבר, אך של שנת 2010, לוקחת אותנו לאנטוורפן, למוזיאון האופנה של העיר הקטנה הזו, שהציג בנקודת הזמן הזו תערוכה של הכובען – שיכול לקבל על עצמו גם את הטייטל, הכובען המשוגע - סטפן ג’ונס. מי שהכובעים שלו היו חביבים מאוד על אנה פיאג’י שנפטרה השנה. אישה שבאמת התלבשה בשביל עצמה, ומתוקף האהבה הגדולה שלה לבגדים ולאופנה.

פריז - בתור נוסף לואן הדונאטס של קנזו

אני זוכרת שכשהתהלכתי בתערוכה המרהיבה הזו, שהציגה מגוון בלתי אפשרי של אינטרפרטציות ונושאים שניתן לדבר עליהם דרך כובעים, אמרתי לבן זוגי שאני הולכת ומבינה שאופנה היא מה שמעניין אותי, ולא הבגדים. בגדים זה משעמם. כשאמרתי את זה חשבתי על אופנה כאותה קרקע שמאפשרת מחשבה תיאורטית על אופנה, שמאפשרת יציאה מן התלם, שבה נתון העניין. והבגדים, הם נראו לי אותו דבר שמעסיק את מי שצריך להתלבש, ומתלבש מבלי לאהוב את הנושא הזה ולהיות כל כך סקרן בקשר אליו ולמניעיו הסוציולוגיים התרבותיים והכלכליים.

פריז - הדפס מרוח מקרוב

היום, אחרי הפאשן נייט אאוט, ואחרי שהאופנה חדרה לכל פינה, ושכל יום נוסף אירוע, או פורטל, או בלוג שמתעסק באופנה, אני מבינה שטעיתי. שלמעשה מה שמעניין הוא הבגדים, כי בהם נתונה הטכניקה, והם אלה שמדברים את העבר של התקופה שבה הם נוצרו. בתוכם יש חשיבה.

לא הגעתי למחשבה הזו לבד, המפגש עם יוז’י יאממוטו, כלומר עם תערוכתו, ועם מחקר קטן שהייתי צריכה לערוך עליו, הבהירו לי עד כמה מה שצריך לשים עליו את הדגש הוא הבגדים, במובן הזה שצריך לתת להם את הכבוד שלהם, לקיים איתם מערכת יחסים אישית, שקושרת בינך ובין הבגד, את זה האופנה לא יכולה לעשות, היא מהירה מידי עבור זה, והיא לא יכולה להקדיש לבגד את הזמן שאותו הוא דורש בשביל להפוך לאובייקט עם סיפור. וזה לא נכון רק לרשתות הקונפקציה, שכן היום חלק ניכר מבתי האופנה היוקרתיים מנפיקים בין 4 לפעמים אפילו 10 קולקציות – תלוי כמה קווים משניים יש להם. כי זה מה שהאופנה דורשת, כי זה מה שקורה כשכל הזמן מפנים את הזרקור למקום הזה. הוא משתטח ולכן דווקא למקומות הקטנים שלא מהווים חלק מתעשיית האופנה, יש כל כך הרבה חשיבות בתקופה הזו. כי בתור עדר, כולם בכל מקרה, וללא כל קשר למה שהם עוטים על עצמם, הופכים למגוחכים.

11:36pm | URL: http://tmblr.co/Z8AcWwWDmQKy
(View comments)

Filed under: פאשן נייט אאוט פריז תל אביב

October 29, 2012

אופנה בשכונה

* הטקסט נכתב על ידי נילי לנדסמן ונקרא על ידה באירוע ‘מדברים אופנה בגן החשמל’ שהתקיים ביום שישי ה-26.10

לפני עשר שנים בערך שלח אותי עורך בכיר במקומון העיר שבו הועסקתי למשימה של סיקור מעבר לקווים. היעד: מסיבת השקה של חנות חדשה של מעצבת צעירה ומאוד אהובה בשם נאית. נאית קבעה את מקום מושבה בשכונה שיש מצב שהולכת להפוך לסוהו הבא של תל אביב, כך תדרך אותי העורך והטעים באוזנhי שתי מילים: גן החשמל.

ובכן, בעשרים ומשהו שנותיי כעיתונאית התרה אחר התפתחויות מרעישות בעיר, כבר הייתי בסרט הזה כמה פעמים. רחוב שינקין בשנות השמונים ושכונת פלורנטין, בעשור הבא אחריהן, גילמו את מושא התשוקה הזה בסיבובים הקודמים. והתשוקה, אם לנסח אותה בפשטות הולכת כך: בכל עיר שמחשיבה את עצמה, בכל רגע נתון, נוצר לו יש מאין מתחם שמקודם נחשב לנטול עניין ועכשיו הוא בגדר אטרקציה, מתחם שאליו הולכים החולמים כדי לייסד בתוך האין את היש.

בתמונה: מאיה בש/סתיו-חורף 2012-2013

זוהי הדינמיקה שמאפיינת את החיים האורבניים השוקקים. אם זה לא שם, זה סימן שעדיף ללכת לישון מוקדם. ובשביל מה, אחרי הכל, עזבתי את הקיבוץ ובאתי לכאן אם לא בשביל האקשן הזה בדיוק? מה גם שהרעיון של החלוציות, שתמיד היה חביב עלי, יכול להתגלם בכל מיני צורות. מה שתמיד נזקקים לו כדי לחולל שינוי – ואת זה למדתי גם באינספור תרגולי יוגה - זה אומץ להרחיק מחיקו החם של המוכר והקיים.

ובאמת, לא היה פה כלום. רק שכונה של בתים ישנים וחמודים ורחובות שנדמה היה שהם תמיד ריקים. לא שכונה מאוד נידחת, אבל אחת שידעה שנים של הזנחה והפקר שהותירו את אותתיהן בבניינים. היה ברור תוך זמן קצר שנאית לא תישאר פה לבד: כמה דחפורים העלימו את הגינה המקוללת והעמידו חדשה במקומה ואף נתנו לה שם עברי רענן, גינת השרון. ושלום על ישראל ועל השם בעל הקונוטציות השליליות גן החשמל.

בתמונה: פריטים של Anjaly

פה, בגן החשמל, בקומה שמעלינו למעשה, ייסדתי כמה שנים מאוחר יותר, סטודיו ליוגה, יחד עם שותף-חבר, רני מדיין. זאת שכונה אמיתית, אמרנו לעצמנו, אחרי שהסתובבנו ברחובות שתי וערב והצצנו לחצרות, היא עדיין לא התקלקלה. ממש כמו פעם, בתל אביב של לפני עשרים שנה. לפנינו ויחד איתנו הצטרפו עוד חנויות, בתי קפה ובתי ממכר חמודים. בין מועדון הרוק העשן לקפה הבריא עם הלוגו הירוק, החלו ללבלב חיים ולהיקשר שיחות במעברי החציה. על המדרכות, מהבתא לגרגה ועד למגדלור, טופפו מיטב המתלבשות. לא של השטיח האדום עם כל הפלאש והדאווין, אלא של השכונה – שבה המושג קז’ואל מתנסח שוב ושוב מחדש כסוג של הווי שהוא גם סוג של הוויה.

אם יש משהו שאפיין את השכונה שלנו במיוחד, חוץ מאיפוק עקרוני בתחום העיצוב והשירותים, זו תחושת הקולקטיביות של קהיליית בעלות העסקים הקטנים, שנדונות להיאבק על קיומן הכלכלי בעיר שפרנסיה לא ממש שמים עליה. ככה זה בתל אביב, הפנטזיה היא תמיד ביוקר, גם למי שהולך אל איזורי הספר. ועם זאת, פה, במתחם, לבלבה תחושת שותפות גורל, מהסוג שכבר קשה למצוא בשכונות תל אביביות שמכרו את עצמן לבורגנות.

בתמונה: שמלה של נופר גלפז, צילום: רוני כנעני

ההתמסחרות, כמו שנהגנו לקרוא לזה בשנות השמונים, כאשר היינו דנים בכל מיני אמנים פורצי דרך שהפכו למצליחנים, היא אקט הכיבוי הצופי של הקפיטליזם. כשהדיון מצטמצם לכסף ואגו והכרה, אי אפשר לדבר על סולידריות. או על שכר דירה הוגן וארנונה מתחשבת במי שמבקשים להפריח את השממה ולא להצטופף בבית השחי. ועם זאת, השכונה – כמרחב שיש בו אינטרקציה הגונה ולבבית, תמיד הלוא תחזור לאופנה. לפחות כל עוד תתרחש הדינמיקה הטבעית העירונית של להוציא ישן מפני חדש.

בחודש מאי האחרון עזבתי את השכונה. סגרתי את הסטודיו והלכתי לי ליוזמות חדשות. לפני שבועיים נפתח מרכז היוגה הקואופרטיבי שלנו ברחוב המשביר 22, פלורנטין. שם הרחובות ריקים ואפורים יותר ושטח המתחם פרוץ ואין בטבורו גינת חמד. אבל שם, כמו כאן (ובעצם ההפרדה הזאת היא קצת מאולצת כי הכל באיזה אופן חלק מהמתחם של הדרום הישן) משוועים להבזקים של יופי מהסוג הססגוני, שרק שתי שמלות מדוייקות התלויות זו כנגד זו בחלון הראווה יכולות להעניק.

קטלוג כיסים סתיו חורף 2012-2013/ חולצה מבוטיק קרן ומיכל

בקואופרטיב שלנו ארבעה מורים ליוגה שהתאחדו להגשים פנטזיה. אנחנו חולקים בינינו את השיעורים, התלמידים וגם הקופה משותפת. יום אחד אנחנו מקווים להקים אגודה שיתופית שבה יהיו בעלי המניות מורים ותלמידים. והם יפתחו ביחד מרכז יוגה שיהיה שלהם. תארו לכם, חמישים או אולי אפילו מאה מתרגלי יוגה נלהבים שיחלקו ביניהם בכל הבוג’רס הזה של התנהלות עסקית - בנטל, באחריות ובהצלחות. בינתיים אנחנו ביחד, ארבעתנו, מתענגים על שותפות שלא ידענו שיכולה להיות כמותה.

עד אז, אחרי השיעורים, רגלי עדיין מוליכות אותי שוב ושוב אל גן החשמל. בכל זאת, יש לי סנטימנטים לשכונה. ולכל פינות החמד המלבלבות מאחורי חלונות הראווה. נעים לראות שעל אף כל הקשיים, בכל זאת נהייתה פה אחלה אופנה בשכונה.

החנויות שהיו ואינן - שרון ברונשר ו-Tes

ועכשיו, אם יורשה לי, אדבר קצת על צמד החמד הזה, שתי מילים שלכאורה אינן באמת קשורות זו לזו – אופנה ושכונה. היתה לי שיחה רדיופונית מאוד מהנה לפני יומיים עם דפנה לוסטיג באישון לילה. הייתי כבר מאוד עייפה והיה נדמה לי שליהגתי וביעבעתי וצחקקתי קצת יותר מדי ומחמת העליצות וההתרגשות לא עניתי על השאלה שלה. מהו בכלל הקשר בין אופנה לשכונה?

ובכן נשארתי עם השאלה הזאת להרהר בה. לתהות לעצמי מדוע הקשר בין השתיים נראה לי כה מובן מאליו. נדמה לי שמקור ההשראה שלי היא השכונה שלי היכן שאני גרה ומלמדת ויושבת בבית הקפה. לא זו שבקיבוץ, אשר בה המתלבשת נדרשה להצניע לכת פן תיכנס לפה של החברות והן יעשו בה שפטים, אלא זו התל-אביבית. כשהייתי כתבת אופנה אהבתי להגיד שאת ההשראה שלי איך להתלבש אני מלקטת בעת הדפדוף בז’ורנלים של אופנה. תמיד מחו”ל, תמיד בוהקים, תמיד מציעים שלל מסחרר של פריטים שהיד תקצר מלהשיג.

ללא מלים

אבל עם השנים, כשנהייתי קצת פחות כותבת על אופנה וקצת יותר מורה ליוגה, איבדתי את חדוות המגזינים. עם כל האינטרנט הזה, הם התחילו להיות סוג של טרחה מיותרת. מקורות ההשראה שלי נדדו מערים רחוקות שבהן שדרות חנויות מפוארות, אל הרחובות הסמוכים למקום מגוריי. הרעיון של קהילה המספקת את צרכיה, נהנית מפרות יצירותיה ומפגינה אחווה ותמיכה ממשית, עדיין כל כך קוסם לי, שאני ממשיכה לחפש אותו בכל מקום אפשרי.

זאת תמיד מן הרפתקה קטנה בשבילי לצאת מהבית לשכונה. להחליף חיוכים ונפנופים ונשיקות, להשגיח בפלאות קטנות – צעיף מושך לב, ליפסטיק מגרה, החולצה הנכונה על האשה הנכונה, הבזק שיער גולש וחלקת צוואר המיתמרת מעל צווארון בעל אמירה.

אז יתכן שזוהי היוגה, יתכן שזה קשור בתחושת מיצוי של התעסקות באופנה, כך או כך, בארון שלי יש יותר ויותר בגדים שאני מכירה באופן אישי את מי שהגתה אותם. שאני כל כך שמחה לתגמל אותה על ההברקה שלה. ובעיקר אני שמחה על הדיאלוג, שקורה כאן ועכשיו, פה ברחוב. בין נשים שיוצרות, שמבטאות תשוקות ומעצבות רעיונות. זה דיאלוג כזה שמאוד מפרה את הכותבת שבי – הדיאלוג בין הבגדים לתחושות, הוא מלא, ממש כמו פריט אופנה מופתי, בשפע של דקויות.

גן החשמל

10:24pm | URL: http://tmblr.co/Z8AcWwWDRXGd
(View comments)

Filed under: גן החשמל מעצבות נילי לנדסמן

October 22, 2012

אתנחתא בעניין המניעים

אחרי חודשים רבים של התלחשויות וחוסר וודאות בנוגע לתאריך של שבוע האופנה תל אביב, התפרסמה ביום חמישי, ה-18 באוקטובר, בגלריה ידיעה קצרה על הבלגאן שמתרחש מאחורי הקלעים של שבוע האופנה תל אביב. החידוש היה שבידיעה כבר נקבו בתאריך. לא עניין של מה בכך, בהתחשב בכך שעד כה אף אחד לא היה מוכן להתחייב על תאריך יותר ספציפי מאשר חודש נובמבר.

מאחר שהידיעה לא עלתה לרשת, אסכם אותה בכך שמוטי רייף, מי שהפיק את שבוע האופנה תל אביב בשנה שעברה לצד אופיר לב, לא ייקח השנה חלק באירוע, ושמעבר לכך מעצבים ישראליים מרכזיים לא יקחו חלק בתצוגות שאמורות לייצג את תעשיית האופנה של ישראל. אנונימיות היא שם המשחק הנוכחי, אנונימיות והיעדר ניסיון מתמשך. שכן עד כה, שני השמות שכן התחייבו עליהם בידיעה היו מרק גולדנברג ולי גרינבאו.

אז הכותרת של הידיעה די אמרה הכל, “שבוע האופנה הישראלית יתקיים בלי מוטי רייף ובהיעדרם של מעצבים בולטים.” ובכותרת המשנה, “אורח הכבוד יהיה בית האופנה האיטלקי מוסקינו”. שנה שעברה היה זה רוברטו קוואלי, שאת בואו ניתן היה להסביר בעיקר בקשר ההדוק והאוהב שחלק ניכר ממדינת ישראל מנהל עם סגנון הבלינג-בלינג שצועק כבר תמיד מראש את תג המחיר של הפריט – אם לאשורה ואם לא לאשורה.

אז במובן הזה הכל ממשיך על סדרו. סדרו הלא הגיוני, שכן ניכר שמארגני שבוע האופנה מתעלמים מהמציאות הנוכחית של תעשיית האופנה הישראלית, בו בזמן שהם טוענים שכל מניעיהם הם הנעת תעשיית האופנה הישראלית. מתעלמים משום שהם שמים את כל מאוויהם מעבר לים, מקווים להביא הנה קניינים זרים וכתבי אופנה זרים, שייבשרו לעולם שגם לתל אביב יש עכשיו שבוע אופנה. המוטיבציה ברורה, שכן השוק כאן קטן מידי, ודי ברור שמי שמעוניין לשרוד כאן צריך להישען גם על השוק האירופאי/אמריקאי/אסיאתי. אך זו לא יכולה להיות נקודת ההתחלה. בעיקר לא בסיטואציה הנוכחית.

במציאות הנוכחית, קיומו של שבוע האופנה תל אביב צריך לדאוג בעיקר לכך שתתחיל כאן מסורת של שבועות אופנה, בלי אורחים מחו”ל ובלי ניסיונות מעייפים להביא לכאן קניינים מחו”ל. די בעצם הסיקור שלו זכה בשנה שעברה שבוע הואפנה תל אביב, כדי לשפר את מעמדם של המעצבים והמעצבות המקומיים והמקומיות. טלי קושניר כתבה בצדק בתחילת החודש את הסטטוס הבא בקיר הפייסבוק שלה: “מאז 21.9 בעיתון גלריה האהוב עלי במיוחד, לא עלתה אפילו כתבה אחת אומללה על אופנה ישראלית. אפילו אחת! זה אומר שכבר כשבועיים (והרי מדובר בעיתון יומי שהיו לו גם מהדורות חג למיניהם) בעונה שבה נחשפות כול קולקציות החורף של מיטב מעצבינו לא טרחו לפרסם אפילו לא סקירת קולקציה, של מישהו, תוצרת ישראל. או בכלל משהו שקורה בישראל בתחום האופנה.”

שכן עם כמה שהתקשורת הישראלית אוהבת לסקר את הקשיים של התעשייה המקומית, היא גם יודעת לא פעם לשכוח מקיומה, ובעודה מבקרת את האיכויות של התפירה של המעצבות המקומיות, היא יכולה להעלות סיקור של הקולקציה של זארה או של h&m, כאילו היה מדובר בדבר מה שיש לסקר אותו. אז במצב הנוכחי, עצם העלאת רוחו וערכו של השוק המקומי, בעיני השוק המקומי, היא עניין לא מבוטל. ככלות הכל, האופנה היום נשענת בעיקר על הרוח שהיא מסוגלת לייצר ולמכור, ואם מישהו מצליח לספק למעצבים המקומיים במה ראויה להציג את הקולקציות שלהם, במחיר שבו הם יכולים לעמוד, הרי שכבר הרבה מאוד נעשה. האורחים מחו”ל יבואו מתוקף העניין שלהם אחרי ששבוע האופנה יתבסס, אחרי שהכותרת הזו, ‘תעשיית האופנה המקומית’ תתמלא בתוכן ממשי. עד אז, אין סיבה להטיל דופי בקיומו של שבוע אופנה נטול מוסקינו וקוואלי.

יכול להיות שאפילו יש לעודד את קיומו של כזה, שכן אז העלויות של שבוע האופנה מתגמדות, ומשאירות מקום לטפל בדברים החשובים באמת - בהעלאת תצוגות אופנה ברמה גבוהה, ואולי אף בהענקת מענקים לכמה מעצבים צעירים שיוכלו להציג לצד השמות הגדולים של התעשייה המקומית. נכון לעכשיו, גם לו היו קיימים מענקים ממין זה, אז למעצבים והמעצבות הצעירים והצעירות לא היו שמות גדולים שלצדם היו יכולים להציג את הקולקציות שלהם.

* ואנקדוטה טרייה מעכשיו שהתפרסמה בוואלה! אופנה מוציאה לאור שמועה נוספת שאומרת שמוטי רייף לא מוכן לוותר על הבייבי שלו, ולכן הוא מתעתד לקיים שבוע אופנה עצמאי בדצמבר. אין הרבה מה לומר על הפיאסקו שיתרחש לו במדינה קטנה כמו ישראל יתקיימו שני שבועות אופנה, כלומר שתי מלחמות אגו. קשה להאמין שזה ייטיב עם התדמית של התעשייה המקומית, בעיקר ברמה העולמית. אותה רמה שכה מעניינת את מפיקי ומארגני שני שבועות האופנה של תל אביב. לשני נזירי הזן הללו שיודעים להותיר את האגו שלהם בחוץ – שאפו! ולמעצבים והמעצבות היקרות והיקרים השלום.

8:43am | URL: http://tmblr.co/Z8AcWwVlnUxE
(View comments)

(Notes: 1)

Filed under: שבוע אופנה תל אביב

September 18, 2012

יש דברים שרואים (טוב) רק בשמש

לדוגמא, את ההעובדה שזוג הנעליים הזה של מארני מורכב משני צבעים: שחור וכחול נייבי

10:46am | URL: http://tmblr.co/Z8AcWwTcd-2-
(View comments)

Filed under: מארני עקבים כחול שחור

July 25, 2012

על אחריות, חשיפה ושמות

האחריות של שנקר

האירוע של שנקר מתקיים זה כמה שנים בסטואה, אולם אירועים יוקרתי בגעש. אני לא יודעת מה הוביל לבחירה בלוקיישן הזה מלכתחילה, אבל זו בחירה מוזרה ולא קלה לעיכול. אולמות אירועים כוחם בכך שהם מצליחים – תמיד – לגרום להכל להיראות כמו האירוע שלהם. המחשבה שהם מנסים למכור חלל דינמי, שיכול לשנות את עורו לפי רצון הלקוח, היא במקרה הטוב תמימה. במקרה הרע, פשוט סוג של רמייה.

ולכן, גם כאשר שנקר מתארחים שם, הם מתארחים בסטואה, והם עוטים על עצמם סטואיות, ולא במובן היווני של המילה. חלל התצוגה היה חלל לבן ועירום למדי. שמקצה אחד שלו באו ויצאו הדוגמניות, ועל קצהו השני נתלה מסך שעליו הוקרנו שמות הקולקציות והמעצבים הצעירים שאחראיים להן, באנגלית ובעברית כאחד.

קשה שלא להתעכב על המסך הזה, שעשה שימוש בגרפיקה מינימלית, ולא במובן המינימליסטי. כמו קובץ שהוכן בוורד, אפור, עם פונט שככל הנראה אף אחד לא התעכב על בחירתו. זה לא מנבא טובות. גם אם זה לא קשור בעבודות של הסטודנטים, זה אומר משהו לא טוב על שנקר. אמת היא שהבגדים הם העיקר, אך עולם ומחשבה שמפנים מקום לאסתטי, לעולם יפנו לו מקום בכל רגע ורגע. זה לא קרה בשנקר. וכל זאת עוד לפני שהתצוגה התחילה. ולא, טיעונים בדבר חיסכון לא יפתרו זאת, כי יש שם די והותר כישרונות שמסתובבים ובוודאי יכולים לצקת מתוך עצמם פתרונות שידלגו מעל המכסה התקציבית.

המסלול של שנקר בסטואה. משומה לא נמצאו צילומים עם המסך האפור - הקולקציה של שירה גלאון

המקום שבו ניכרה עבודת עיצוב מעניינת, שמשקפת את מה שבית הספר שנקר אמור להיות, היה עטיפת הדיסק וההזמנה לאירוע (סטודיו מיכל ודקל). חבל שאלה לא המשיכו אל עבר החלל ואל המסך האפרורי. אך איך יכלו? הרי גם הדיסק עצמו שאליו עוצבה העטיפה היה רווי במסמכי וורד שליוו את הקולקציות השונות עם יותר מידי תרגומים לא מוצלחים, ויותר מידי טעויות כתיב ואו הקלדה. התחושה היתה של מוצר לא מוגמר. אפשר לומר רק תודה לאל על קובץ הפי.די.אף שהציל את המצב.

באופן כללי היה באופן ההגשה הזו מן הארכאיות. המיילים של הסטודנטים שהופיעו בקבצי הוורד, כמו גם האתרים של חלקם, לא היוו לינק לאתר או למייל. זה מוזר. גם הבחירה שלא לייצר פלטפורמה וירטואלית שעליה יופיע החומר הכבד, אינה ברורה מאליה. לא בשנת 2012.

הרצון להתרגש

מיכל רונאל כתבה בבלוג שלה, בעקבות התצוגה הראשונה של ראף סימונס לדיור, כמה היא רצתה להתרגש, (וכמה היא לא הצליחה, למרות הכל). ההליכה לתצוגת שנקר, במקרה שלי בפעם הראשונה, נשאה את אותה תקווה. בשונה מהליכה לתצוגת אופנה של מותג מבוסס או מעצב ידוע, כאן קיוויתי שהנה, אפגוש אל מול עיניי את החלומות הכמוסים וההרפתקניים של מי שזה עתה סיימו את שנקר. חלומות שעליהם לא הושמו קריטריונים מסחריים כאלה ואחרים.

____________________________________________________________________________

*חשיפת יתר

ישנן כמה הערות שיוכלו לסכם את התחושות הבולטות שליוו את הצפייה בתצוגה. הראשונה והבולטת מביניהן, היא העובדה שמשהו רע קורה. לא ברור אם זה קורה רק למעצבים, או למעצבים הצעירים ולנו הצופים גם יחד, אבל ביותר מידי מקרים וביותר מידי קולקציות, ניתן היה לקרוא את מקור ההשראה, כלומר מי הוא המעצב הנערץ של אותו בוגר טרי. זה עצוב. בעיקר כי למרות שהיו בין הקולקציות השונות פריטים שונים שהייתי יכולה ללבוש בהנאה, העובדה שהרפרנס של רובן היה ברור מידי, אם דרך הפריטים עצמם, ואם באופן הצגתם, הבהיר לי ששם לא ארצה לשים את הכסף. ששם לא יצליחו לעורר את מדד התשוקה שלי.

אחד המקרים שבהם ניתן היה לאסוף אל תוך הארון חלק ניכר מהפריטים בשמחה, היה זה של מורן אוחיון, שבשונה מיתר חבריה למחזור, יצרה קולקציית קוז’ואל – לא עניין של מה בכך. אך היא יצרה פריטים, שגם בעת נחשקותם, העלו את השאלה מדוע עלי לרכוש דווקא אותם על פני אחרים שדומים להם מידי וכבר נמצאים בשוק.

השאלה מדוע אנחנו קונות ממעצב אחד ולא מאחר, או אפילו לפני, מדוע בדמיוננו אנחנו מסוגלות לייצר רציונליזציה של מחיר אחד, ותנועת ביטול אל עבר תג מחיר אחר, קשורה במה שאותו מעצב מייצר. זה הלוא נשמע ברור, אבל עליו לייצר משהו שנראה או שמרגיש כמו משהו שרק הוא מייצר. שרק באמצעותו יכול לצאת החוצה ככה. אחרת, השביל שמוביל בינו לבין רשתות הקונפקציה הוא מהיר באכזריותו. והמחשבה שכבר בפרויקט הגמר - על אותה קרקע חופשית - הקולקציות מרפררות מתוך עצמן אל מעצב כזה או אחר, היא עצובה. והן עושות זאת מתוך עצמן, כי הפסקאות שליוו כל אחת מהקולקציות, לא עשו זאת – לא ציינו מי הוא המעצב שאליו הופנה המבט.

אז אותה התרגשות שכה ייחלתי לה, לא הגיעה.

____________________________________________________________________________

*קרע במשפחה

עת קולקציה אחר קולקציה עלו על המסלול, רובן מורכבות מחמישה פריטים, היה ברור שדי קשה לאתר בין הקולקציות השונות קולקציות. חמשת הפריטים שכל סטודנט (להוציא את לי גרינבאו, לייקוביץ’ קרין, נרגסי אלירן וברנט שירי) הציג, לא הצליחו להתגבש לכדי קולקציה. ברוב המקרים המפגש היה עם קבוצה של חמישה פריטים, שעלו יחד על המסלול, אך שהיכולת לחשוב שהם חלק משפה אחת של אדם אחד שחשב עליהם ביחד לא הופיעה עמם. וזאת, כאמור, כשמדובר בקולקציות של לא יותר מחמישה פריטים.

נרגסי אלירן - קולקציה שלמה וחתומה

ושוב באופן כללי, וביחס לרפרפנס הברור של המעצב הנערץ, שמעלה את שאלת חשיפת היתר של כולנו לאופנה בשנים האחרונות, בשנקר היו חסרים רגעים של אי-הבנה. רגעים נעימים של אי-הבנה, שבהם את לא יכולה לקרוא את הקולקציה באופן ברור, אם מתוך עצמה ואם מתוך השם הליטראלי שניתן לה, ושהפשיט ממנה כל טיפת מסתורין (ע”ע קולקציית היידר אקרמן של נועה גור, ושמות כמו “בין האדרה להדרה” ואו “סרוג לרווחה”).

גור נועה - תחושה של קריאה עזה מידי של אקרמן - במודע או שלא במודע

רגעים נעימים שכאלה התרחשו אצל הילה ורדי, בלוק שכולו ירוק של בית חולים, וגם אצל תמר וברמן, ומיץ רותם עם ז’קט שהולך ונעלם. אבל הם היו מעט מידי בתוך ים של ליטראליות אגרסיבית.

מיץ רותם - קסם של ז’קט שהולך ומתפוגג

ירוק חיוור של בית חולים בשמלה של הילה ורדי

תחושה אחרת, של אי נעימות, התעוררה בעקבות הקולקציה של לי גרינבאו. גרינבאו כבר עובדת ומעצבת שמלות ערב וכלה, וככל הנראה גם זוכה לסבסוד נינוח. גרינבאו העלתה על המסלול 9 דגמים. כמעט כפול מזה שכל סטודנט אחר העלה על המסלול. זה היה לא נעים. מעין שואו-אוף של האפשרויות הפיננסית שלה. לא ברור מדוע הדבר הזה אושר על ידי שנקר, ולא ברור גם היכן הסולידריות של גרינבאו, שלמרות התקדמותה המהירה יותר מחבריה, שכחה שעל המסלול הזה שהיא סטודנטית כמותם. וטוב היה לו את השואו שלה היתה לוקחת למקום אחר.

לי גרינבאו לא מפגינה סולידריות

____________________________________________________________________________

*השמות

מהי חשיבותם של שמות הקולקציות? לכאורה, אפשר להניח, שחשיבותם זניחה. בעיקר לאחר ששנקר הראו שהדגש מבחינתם נתון בבגדים. וכל היתר הוא לא יותר מתוספות שניתן לטפל בהן ללא מחשבה.

אז כן, בדומה לקבצי הוורד שהכילו טעויות כתיב והדפסה לצד תרגומים עילגים של שמות הקולקציות לאנגלית, ולצד אותו מסך חיוור שהציג את הקולקציות ואת שמות הסטודנטים כאילו היה מדובר בבית ספר אפרורי, אז גם השמות יצרו אי נוחות. חלקם בגלל שהיו ליטראליים מידי, ובכך העמיסו על הקולקציות הליטראליות בין כה וכה, עוד מקום של בהירות גסה; חלקם בגלל שגילו חיבת יתר לניגודים ברורים ונסתרים. והעניין בניגודים, יש בו, בטווח הגילאים של הסטודנטים של שנקר, עדות לילדותיות. להיעדר פיתוח של רעיון; כמו כן, כמה וכמה שמות ניסו לייצר עומק על ידי הישענות על שמות ומלים לועזיות. במקום הזה, עוררה תמיהה במיוחד “אנטומולוגיה נשית”, הקולקציה של אלון רותם. אני לא יודעת, גם עתה, מהו חקר חרקים נשי, והתחושה ששם כזה מעלה היא שהשם לא חשוב. הוא אותו דבר שהיה חובה להמר עליו ברגע האחרון, וששם התואר ‘נשי’ פשוט הודבק אליו. מצטרפת אליו גם קולקציית “טבאימו”, ששמה הוא שם האמנית שבהשראתה עוצבה הקולקציה. אני לא יודעת אם אי פעם פגשתי לפני כן באובייקט השראה שהפך לשם הדבר שביחס אליו הוא מהווה מקור השראה. יכול להיות שמדובר במהלך פוסטמודרני קיצוני, אך לתחושתי זה מעיד, לכל הפחות, על חוסר הבנה וחשיבה של מהו שם.

הטבלה מנסה לארגן את הדברים, דרך השמות. אך למעשה, היא לא עושה עבודה רק על השמות, כי האמת וההתכוונות כוחם בכך ששמות רעים במיוחד נחו בנוחות על קולקציות בעייתיות במיוחד. כלומר, הקורלציה בין טיב השם לטיב הקולקציה התקיימה ברוב המקרים. כך קרה, שהקולקציות שהיה בהן עניין, היו גם הקולקציות שגם מתוך השם שלהן ניכר היה שיש על מה לדבר. אני לא חושבת שזה מקרי.

*ולבסוף, דברים שכדאי לראות

דגם של קרן יער

דגם של נוי גוז

המעיל בדגם של מור רז

דגם של שיר ברנט

הקולקציה של שיר ברנט

____________________________________________________________________

*תערוכת בוגרי מגמות העיצוב והאמנות של “שנקר” תינעל ביום ג’, 31.7.2012.

ביום זה יעמידו בוגרי המגמה לעיצוב אופנה מבחר מעבודות הגמר שהוצגו על המסלול למכירה.

המכירה תתקיים ביום ג’, 31.3.2012 בין השעות 10:00-20:00 בבניין “שנקר”, רח’ ידע עם 8, רמת גן.

11:04am | URL: http://tmblr.co/Z8AcWwQ3DpBL
(View comments)

Filed under: שנקר תצוגת סיום 2012 סטואה

June 12, 2012

התמוגגותה של רוח הרפאים

_________________________________________________________________________

ספק רב כמה לגיטימיות יש לטקסט הזה. טקסט שעניינו תחושת אכזבה, נטולת הפתעה, שהתעוררה בעקבות הודעה משותפת של בית האופנה מרטין מרג’יאלה וענקית הרפרודוקציה השבדית h&m. בהודעה הודיעו שתי החברות (companies) על שיתוף פעולה עתידי שנרקם ביניהן זה עתה, ושלפי סרטוני הווידאו שכבר יצאו לאוויר, נתון הרבה מעבר לשלב קרימת העור והגידים.

היכן ניתן לחפש את הלגיטימציה במקום שמעדיף בית אופנה אחד על אחר, על אף שהן בית האופנה מרג’יאלה והן בתי אופנה קודמים שפרסו את עיצוביהם וסגנונם – את עצמם – בפני המפלצת השבדית ומפלצות אחרות בדמותה, שייכים לאותה סקאלת מחירים, נתונים בתוך קואופרטיבים דומים למדי ובלתי ניתנים להכלה של אופנה, ובעצם משחקים בסופו של יום כמעט את אותו המשחק?

מחאה של רגשות

זוהי לגיטימציה שנשענת על תחושה, על רגשות ועל אמון (גם אם בסיסי ולא יציב). בית האופנה של מרטין מרג’יאלה בנה את עצמו מתוך הקשר התמידי לאחרות, מתוך יצירת הבדלים שהם כמעט ובלתי ניתנים לזיהוי עת אלה נתלים על הקולבים. בדומה לבתי אופנה רבים אחרים בית האופנה מרטין מרג’יאלה הציע יותר מכולם רוח, אם בריח אם בעיצוב ואם ברעיונות. ההתגלמות הממשית של רעיונותיו במציאות אף פעם לא הצליחה להגיע באופן ממשי אל הבמה הרחבה, כלומר אל ארונותיהם של לקוחותיו ומעריציו. וזה לא היה רק עניין של תג מחיר. זה היה קשור בחוסר יכולת לשאת ולהכיל את הרעיון הזה באופן ממשי וסגור. כפי שזה מופיע עת הוא נלבש על הגוף שאינו מדגמן.

- “נכון. הכל נכון, אבל מה ההבדל? ומה גורם לך לקום על רגליך האחוריות דווקא כעת?”

- “כבר קמתי על רגלי האחוריות בפעמים אחרות. זה אינו שיתוף הפעולה הראשון שמעורר בי תחושה של אי נחת.”

- “אבל זו הפעם הראשונה שאת בוחרת להגיב על זה ככה, עכשיו, כשאת כבר לא כותבת בתשלום. כשאת כבר לא רודפת אחרי התשלום הנוסף עבור הכתבה שנכתבת במחי יד.”

- [שתיקה]

הטקסט הזה נכתב כשאנשים חפים מפשע נכלאים בבתי כלא. כשאנשים חפים מפשע נרדפים ברחובות. כשאנשים חפים מפשע מוחזרים למקומות שבהם חייהם אינם בטוחים.

אני לא יודעת בדיוק מה מעורר את התגובה, מלבד הקשר המדומיין שאני מנהלת בתוך תוכי עם בית האופנה של מרטין מרג’יאלה (בית האופנה שהיה של מרטין מרג’יאלה. היום נותר רק השם, ולא כי האמור נפטר, אלא פשוט כי הוא חדל. אולי חדל בדיוק משום שראה את הדבר הזה מגיע. שנים ספורות בלבד אחרי שההודעה על עזיבתו את בית האופנה יצאה לאור). כן יודעת בוודאות שהכתיבה הזו מעוררת חוסר נחת כמעט זהה לזה שהאובייקט המדובר, אותו שיתוף פעולה, מעורר בי. זוהי אי-הנחת של מי שיכולה להרשות לעצמה לרכוש מעת לעת את הפריטים של בית האופנה המדובר. זוהי אי-הנחת של מי שלמרות עזיבתו של המאסטר שימרה בתוך תוכה את האידאה של מרג’יאלה, ולא חדלה לראות בבית האופנה הזה מקום שמייצג אותה (עד כמה שהפועל הזה בעייתי ומוגזם מידי לאמירה הזו). זוהי אי-הנחת שמעוררת הידיעה שכוחו הגדול של העסק והכסף הוא ביטול ההבדלים, והפיכתם ללא יותר מכלים שיווקיים.

המספרים של מרג’יאלה, התפרים (שכבר מזמן חדלו להיות סודיים), הלבן הצהבהב, החלוקים הלבנים, האנטי-אופנתיות וכל ה-tromp l’oeil המשובח של בית האופנה הזה – כל אלה יתורגמו וישוכפלו כעת אל תוך אותה קולקציית קפסולה. מבהירים עד כמה מאמציו של אדם (מרטין מרג’יאלה) לייצר אמירה הפכו לשווא. שכן בסוף אלה התגלמו בתוך אותו דבר שביקר ושממנו ניסה כל הזמן להתרחק. השלב הנורא הבא שיכול להתרחש (אבל שלא יקרה משום שהוא לא טומן בחובו את הרווח המיוחל ואין עבורו את האפשרות הפיננסית) הוא יצירת קו קוטור קלאסי, מחומרים יוקרתיים-יקרים באופן חד משמעי.

ובכל זאת, טיפת לגיטימיות

עולם האופנה של השנים האחרונות, עת האופנה עברה דמוקרטיזציה (על משקל הדמוניזציה) אינו נשען מבחינת זהותו על תו המחיר. המחיר אינו קובע את מיקומו של בית אופנה אחד לצדו של בית אופנה אחר. בשנים שבהן אנו קונות רוח (תודה לאל) יותר מאשר מוצר, היוקרתי נותר מחוץ למשחק, בתוך המגרש שלו, ולצדו מתקיימים בתי אופנה אחרים, לרוב בעלי מחזור מכירות נמוך יותר בהרבה מהיוקרתיים (ע”ע לואי ויטון, דיור ומארק ג’ייקובס) למרות שתו המחיר שלהם אינו שונה בהרבה מזה של היוקרתיים. לפעמים בתי האופנה הללו דרים זה לצד זה, בחנויות מסוימות, שמצליחות לבחור מתוך הקולקציות של בתי האופנה ה”אחרים” את הפריטים שנראים כמו פרטיהם של בתי אופנה מסורתיים וקונסרבטיביים, תוך כדי שהתווית עושה את העבודה. לרוב בתי האופנה הללו מתמקמים במקומות אחרים, הרחק מהשדרות הראשיות של בתי האופנה היוקרתיים. הם מתבדלים זה מזה בכמה וכמה צורות.

ראשית ניתן להצביע על העיצובים, שברובם, אינם זוכים לכותרת ה”פונים לקהל הרחב”. אך שם לא נתון עיקרו של העניין, כי נאמנות אמיתית היא תמיד כזו שחורגת מעבר לדבר עצמו, מעבר לסיבה שלשמה כולנו התכנסנו כאן היום. בתי האופנה הללו משחקים את המשחק קצת אחרת, עת המסחריות של ההמונים (מילה שקשה לאמוד את רמת ההתנשאות שהיא מכילה בשימושה, פשוט משום שההתנשאות מציפה אותה מכל כיוון) נותרת בחוץ, ועת הקולקציות הן קטנות יותר, והפרסומים לא קיימים או מינוריים יותר, והתחושה היא שמה שעומד על הפרק חורג מהדאגה לבעלי המניות. במקום הזה הייצור נשמר – פעמים רבות – בתוך אירופה, והסיכוי למצוא חיקויים בכל פינה הוא נמוך, שכן בתי האופנה הללו אינם נשענים על תווי פנים מוכרים. הם אינם צועקים את שמם.

יש מקום (אם כן) לחלוקה מחדש של עולם האופנה. גם של האופנה שמחירה הגבוה אינו מאפשר לרוב את מימוש זכות הקניין. בחלונות הגבוהים התחילו להבין את זה. הם הבינו שהם לא יכולים לקנות את לבם של הנובורישים באותו האופן שבו הם יכולים לקנות את לבם של אלה שקונים רוח שממותגת טיפה אחרת - על הגבול שבו נראה שהקפיטליזם הדורסני עדין לא אמר את המילה האחרונה. לכן קורים דברים כמו הזזתו של ראף סימונס מבית האופנה ז’יל סנדר לבית האופנה של דיור. האחרון נתון בקשיים עוד הרבה לפני שגליאנו דיבר את שעל לבו בערב של שכרות. האחרון התמסר באופן חד משמעי ללב הנובורישי, והפך את עצמו (בדומה לבתי אופנה אחרים בקבוצת LVMH) לסוג של בדיחה שמייצרת אופנה בתואנה עיצובית עונה אחר עונה מבלי להוציא החוצה אמירה שחורגת מההצהרה על החומר (היקר) וההפקה (היקרה) גם כן. כעת, כשסימונס בידיהם ניתן להניח שלבם של מעריציו וגם כיסיהם יופנו גם אל בית האופנה דיור. שם שהאחרים לא היו ששים לעטות על גופם ללא נוכחותו של הבלגי.

בית האופנה מרג’יאלה נתון בשנים האחרונות בבעיה אחרת. הוא נותר ללא המאסטר שכונן אותו. וזה היה רגע של שבר, בין אם אותו מאסטר חדל מלעצב עוד הרבה לפני ההודעה או לא. ההודעה במקרה הזה היתה לב העניין, כי עד שהגענו אליה הוא עדין היה שם. לאחר ההודעה חנו של בית האופנה ירד, אך רוח הרפאים של מרג’יאלה עדין נותרה שם. מרביצה את תורתה. אך רוח הרפאים לא הספיקה, שכן עונה אחר עונה מעצבי בית האופנה מרטין מרג’יאלה לא הצליחו לייצר בעצמם את אותה הרוח. הם עשו שימוש במוטיבים מוכרים, עת שחקו עם המיניות ועם התלת ממדיות לעומת החד ממדיות, אך כל אלו – בידיה של קבוצת המעצבים – הפכו לסממנים שמאותתים על נוכחותו של מרג’יאלה בבית האופנה הזה בימים עברו. לסיכום: רוח הרפאים גם היא הלכה ונסוגה.

מבלי לדעת למה בדיוק המחיר אינו מצליח לצבוע הכל (השערה: הוא חיצוני לדבר שאותו הוא מתמחר), ברור ששיתוף הפעולה מצליח לצבוע הכל באותו הצבע. המניע של האחרון כמו גם הצדקת קיומו נוגעים לתפיסה שצדק מתגלם באפשרות לממש את זכות הקניין. בכל מקום ובכל רגע. בתי האופנה הגבוהה אינם מאפשרים לרוב לממש את זכות הקניין. אל מול העובדה הזו קמים שיתופי הפעולה, במסווה של טובת הכלל, והעברת המורשת של בית אופנה זה או אחר להמונים (אותה התנשאות בדיוק). במקום הזה ניתן לתרגם כל בית אופנה, מוכר יותר או פחות, בעל או ללא סימני היכר חיצוניים, לנחשק. ככלות הכל ההמון (אותה התנשאות פעם שלישית) אינו עומד נטול תשוקה מול פריט משום שזה מכיל בתוכו עיצוב שאינו מדבר אליו, שאותו אין הוא מבין. הוא עומד נטול תשוקה מול הפריט הזה משום שהפריט הזה גם אינו בר השגה עבורו וגם אינו מדבר בשפה הרווחת של היוקרה והמעמד. כשפריט כלשהו נושא את תווית שיתוף הפעולה בין מעצב מסוים ל-h&m הוא הופך לנחשק מתוקף היותו חלק משיתוף פעולה.

But why?

שיתוף הפעולה הוא האובייקט שעומד על הפרק ומושך את ההמונים (ראו לעיל), ובמקום הזה אין חשיבות כלל לחישוב התועלת של בית האופנה הגבוה שהחליט להפוך את עצמו לנמוך (נגיש בשפה נקייה). זה דומה להנחה, כפי שחשבה אותה הדס מרדר ל-high maintenance. כשאנו קונות פריט בהנחה אנו קונות את ההנחה, לא את הפריט. אנו קונות את הפער בין המחיר הראשוני לנוכחי. הפריט במקום הזה הופך כמעט (אם לא לחלוטין) בלתי נראה.

[הודאה: זה נכתב שבוע לאחר שקניתי 3 פריטים בהנחה משמעותית, כזו שמייצרת את הפעולה שמתוארת לעיל]

שיתוף הפעולה בדומה להנחה הוא זה שעומד תלוי על הקולב, הוא זה שמעורר את בלוטות התשוקה. במובן הזה הוא דומה לקופון שנרכש באינטרנט. ובדומה לכך ניתן להניח שספק רב אם אותו לקוח קופון/לקוח שיתוף פעולה יהפוך ביום מן הימים ללקוח שוטף. זה עונה על חוסר היכולת להבין את התועלת שאותה גוזר משיתוף הפעולה בית האופנה מרטין מרג’יאלה. מעבר לגזירה האוטומטית של הכסף הרב שנכנס מטעם השבדים לחשבון של מה שהיה פעם בלגי, הוא מאבד את האאורה שלו (באופן זמני או קבוע?), וספק רב אם הוא מקבל אל תוך זרועותיו לקוחות עתידיים חדשים. ככלות הכל, זו אינה המורשת שלו שעומדת על הפרק, זו המורשת של h&m ושל מסורת שיתופי הפעולה, שמצליחה להוסיף על עצמה נדבך עת היא מזמנת לתוך הטיימליין שלה בתי אופנה דוגמת מרג’יאלה. זה גם עונה באופן אדיש למדי על השאלה כיצד ניתן יהיה לתרגם את מרג’יאלה לכמה פריטים אייקוניים. אחרי הכל, התרגום תמיד אפשרי במקום שלא רואה הדיוק, ושיודע שמספיקה לו הכותרת של הפעולה כדי לייצר את האייקוניות.

זה עולם ישן, בייב, זה עולם ישן

הפעולה הזו של שיתוף הפעולה שנחשבת לחלק מהעולם החדש, זה שהעביר את תעשיית האופנה תהליך אגרסיבי של דמוקרטיזציה, היא בעצם קודם כל כולה פעולה של עולם ישן. זוהי פעולה שאינה רואה את מערכת היחסים הוירטואלית (במובן הרחב והמוחלט) שמתקיימת בינה לבין מוקיריו של בית האופנה. זוהי פעולה שמניחה במרכז את האפשרות לממש את זכות הקניין, גם במקום שבו זכות הקניין מתנתקת לחלוטין מהכרחי והבסיסי, ומתמקמת במקום שעצם הבעלות היא-היא העניין. אין פלא ששיתוף הפעולה הזה עורר מן השנייה הראשונה סלידה רבה. כזו שחצתה את טורי הדעות שמתפרסמים באתרי האופנה השונים רק כדי לזכות במטר תגובות מצד טוקבקיסטים ששונאים אנשים כמוני. אין פלא שבמקום הזה בית מרג’יאלה עשה את הלא יעשה ומחק חלק מהתגובות השליליות שהתעוררו בעקבות פרסום שיתוף הפעולה בעמוד הפייסבוק שלו. מחק את התגובות ובאותה נשימה מחק את היותו contemporary, ועבר במהרה לעולם הישן. לעולם שנתון אך ורק בחוקי העבר.