March 14, 2014
מי יכולה להיות נווד?

עלתה היום בהארץ כתבה על נווד, גבר שהחליט לעזוב הכל ולצאת לדרכים עם תיק קטן לגבו.

קראתי את הכתבה, ותהיתי על כמה רובנו לא יכולות ויכולים להיות נוודיים. לא כאלה. לא היום.

למרות שיש בכתבה גם שיחה קצרה עם נוודת, שטוענת שזה לא פחות בטוח לנשים להיות נוודות,

אני מטילה ספק בכך. ולא מתוך שהייתי נוודת אי פעם. גם כנראה לעולם לא אהיה.

מספיקים לי עוד ועוד סיפורים על גברים שמשתמשים בנשים, גם בלי שיהיו נוודות, כדי לדעת

שכאשר אישה, בניגוד לאותו גבר, מבקשת מקום לשים בו את הראש ללילה, יש רבים מידי שיחשבו

שבמקום שתעבוד בשדה, עדיף שתעבור במיטתם.

התשלום הראשון המצופה מאיתנו, ברוב המקרים, עובר בגופנו ובנפשנו. והוכיחו זאת מרילין מונרו, מונה זילברשטיין, אידי סדג’וו’יק, איזבלה בלאו עוד רבות ומדהימות לצערי.

אך גם אם לא בנשים עסקינן, ובאי-הביטחון שמציף אותנו בו החוץ והבית, מתוקף היותנו נשים; הרי שצריך עוד דבר מה כדי לצאת לחיי נוודות. צריך ביטחון, צריך ידיעה שתמיד יהיה שם גב, צריך להיות חלק מאותו חלק בחברה שהאחרונה תמיד תקבל לתוך זרועותיה.

אז נכון המצב החברתי כלכלי בישראל לא מבטיח ביטחון כלכלי לשכמותינו (נשים, פלסטיניות/ים, מזרחיות-מזרחים, דוברי/ות רוסית, אתיופים/יות, נשים וגברים החיות בעוני, פליטות/ים), אך גם באי-ההבטחה שלו יש יותר מאשר בהבטחה לסמוך על העתיד מתוך שיבוש של הסדר בהווה.

זו דוגמא קטנה, אך מתאר סוכרי באמיליה ומלח הארץ תקופה שבה העביר את רוב יומו במעבר תת קרקעי עם חברות וחברים, והרגיש כאילו נוצר אי בתוך הכאוס הישראלי. זה הרגיע אותו. לאחר זמן מה המעבר נלקח ממנו ומחבריו וחברותיו, ואז מצא עצמו שוב באותה הנקודה. לו באמת לא היה בית. החיים שם לא היו אנקדוטה של מרד, הם היו התוצאה המתבקשת לנוכח היעדר המקום שלו.

image

- - - - -

כתב טוקבקיסט בכתבה שהוא מכיר את הנווד, וכי מחכה לו ירושה של מיליונים. אולי זה נכון.

מה שבטוח הוא שלא צריך ירושה של מיליונים כדי להיות מסוגלת לבעוט בכל הקיים, לחשוב על חיים בקומונות, על חיים מחוץ למערכת. ולא משנה עד כמה המערכת הזו נצלנית ושקרית. מספיק הרבה פחות מכך, נאמר דירה אחת, או הורים שמידי פעם יוכלו לסייע כשיהיה צורך, כדי להיות מסוגלת לכך. וחברה שבה יש לך די קשרים, ואם אפשר גם מראה צחור דיו, כדי שתוכל לעקוף את השבילים שממתינים לכל מי שלא אוחז בהטבות הללו.

בספרה The American Non-Dilemma: Racial Inequality without Racismננסי די תומאסו מראה כיצד גם בחברות שוויוניות (על הנייר), וגם מבלי להיות גזען או גזענית, ולהפלות באופן אקטיבי קבוצות מוחלשות, אפשר ליהנות מאי-השוויון. הלכה למעשה, אפשר להיות בעד שוויון, אבל להיות עיוור לאותם מקומות שבהם כחלק מהקבוצה שבידיה נתונים המשאבים, אי-השוויון יהיה לך קרקע מאפשרת. כך שאין צורך לדבר על גזענות אפילו, שמרגישה כמו מילה גדולה, ושרבות ורבים נרתעות ממנה, כדי לראות כיצד גם מתנגדות ומתנגדים לאי-שוויון, לא פעם מרוויחים ממנו. וזאת למרות שלא יודו בכך.  

בריאיון עמה היא אומרת ש”המסגור של אי-שוויון גזעי במושגים של גזענות ואפליה, כלומר, בכך שלבנים מסוימים עושים דברים רעים לשחורים או שמים רגל ללא-לבנים, בעיקר לאפריקנים אמריקאיים, תרם לאי-דילמה אמריקאית. בגלל שלבנים לא צריכים להרחיק באופן שחורים או לעשות להם דברים רעים באופן אקטיבי כדי להרוויח מאי-שוויון גזעי, הם לא חווים את הדילמה המוסרית שמירדל (Myrdal) האמין שתגרום להם לתמוך בשינוי חברתי. לכן, אני טוענת, שיכול להיות שלבנים שעוזרים ללבנים הם באותה מידה פקטור בייצורו של אי-שוויון גזעי, כמו לבנים שמפלים שחורים או שמבטאים רגשות גזעניים כלפי שחורים ולא-לבנים. אכן, רוב הלבנים אומרים שהם מאמינים בזכויות אזרחיות, מאמינים ששוויון הזדמנויות הוא אמת מידה להוגנות, ומאמינים שכולם צריכים להיות מתוגמלים על המאמצים שלהם. הם לא חושבים מיד על האופן שבו הם נשענים על המשאבים החברתיים והעזרה מהמשפחה, חברים ומכרים כדי להשיג את העבודות שלהם. אף על פי כן אני מצאתי שכך המרואיינים במחקר שלי מצאו את רוב העבודות שלהם לאורך חייהם.

"במחקר שלי מצאתי ש-99% מכל המרואיינים מצאו 70% מהעבודות שלהם לאורך חייהם בעזרת משפחה, חברים, או מכרים, שסיפרו להם מידע פנימי שלא נגיד לאחרים, כמו מתי עבודה התפנתה, או השתמשו בהשפעה שלהם לטובתם, או הלכה למעשה הציעו להם הזדמנות או עבודה. כלומר, למרות שהמרואיינים אומרים ששוויון הזדמנויות הוא המדד להוגנות, כמעט כולם חפשו ‘הזדמנויות לא שוות’ בחייהם. הדבר האחרון שהיו רוצים הוא להתחרות באופן שווה בשוק העבודה, כשמציאת עבודה עם שכר ראוי, שמספקת הטבות וביטחון תעסוקתי היא כה חשובה לחיים ראויים. בהתחשב בכך, הרוב רצו למצוא דרכים ‘להתקדם’ או ‘להרוויח יתרון’."

צריך עולם די מעוות כדי להפוך בו גם את הנוודות לפריבילגיה, אך נראה שגם בכך הצלחנו.

לא צריך אומץ, ובוודאי שלא מדובר בגיבורים, כאשר בתוך המבנה החברתי הקיים מישהו מחליט לעזוב הכל מאחור, ופונה לחיים שכביכול אין בהם ביטחון כלכלי. כביכול, כי כאמור הקטגוריות שלו הן כבר כאלה שיאפשרו לו לשוב לשוק העבודה, יאפשרו לו אפילו כנווד להתנהל ביתר קלות. די לנסות לדמיין פלסטיני, או גבר מזרחי, מצליחים לעצור טרמפים באותה מהירות שבו עוצרים לו, כדי לראות היכן מתאפשרת הנוודות, והיכן לא.

אני מרשה לעצמי לשער שהנווד המדובר, וככל הנראה גם הנוודת המדוברת בכתבה, שניהם לא יודעים מהו הפחד האמיתי מהיוותרות ללא קורת גג לראשיהם. אינם יודעים לדמיין עוני אמיתי, לא כזה של מעמד הביניים, אלא כזה שבו גם לקצבה של ביטוח לאומי, מצומקת עד כמה שהיא, ורחוקה שנות אור מחיים בכבוד, יש משמעות. כי בלעדיה, ובלעדי משכורת מינימום שנכנסת כל חודש לחשבון, באמת שאין כלום. באמת שיש נוודות.

January 5, 2014
על הספר האחרון של יוסי, על “בנגאזי-ברגן-בלזן”

יוסי סוכרי מספר סיפור שלא מסופר. לא מסופר ברבות וברבים, בפני הציבור. סיפור שמעבר היותו סיפור שפעמים רבות נותר חתום, כפי שקורה עם עדויות רבות אודות השואה, הוא סיפור שלא סופר ולא מסופר, כי אם רק נחקר. ומחקרים אינם מסופרים לצערנו, גם כי מתוקף טיבם כמחקרים הם מתרחקים מהקלות שיש בו בסיפור, כזו שמאפשרת לו לצאת אל העולם, אך גם כי מתוקף היתם מחקרים, הם נקראים על ידי ספורות וספורים.


מעבר לכך שיש כאן את סיפור שואתם של יהודי לוב שלא היה מעולם חלק מההיסטוריה היהודית-ציונית-ישראלית, סיפור שאפילו לא ניתן לומר עליו שנמחק, כי כדי למחוק, צריך שדבר מה יהיה נוכח, ואם מתרחשת מחיקה, אז נותר כתם לבן, נותרת עדות; הרי שיש כאן סיפור חדש, שאפשר לתלות את היותו חדש בתכנים הייחודיים לשואת יהודי לוב, אך אפשר גם לתלות אותו באופן שבו סוכרי בוחר לספר את הסיפור.

סיפורי שואה, סרטי שואה הם אותם סיפורים שכאשר הם מסופרים לנו ומועברים לנו, מיד שמים אותנו בדריכות. מן הרגע שבתוך סיפור שואה אנחנו נתונות, אנחנו מוכנות רק לנורא מכל שלא יכול אלא להגיע. זו אינה ההמתנה למה שעומד לבוא, כי אם הידיעה אודות אותו הדבר שכבר נוכח, ושבתוך הרצף הסיפורי, עדין לא הגיע זמנו. בסיפור של סוכרי הדריכות הזו אינה שם למן ההתחלה, וגם כאשר היא עולה הופעתה שונה.  לעתים היא אפילו נעדרת כליל מתחושת הקריאה. נעדרת עד כדי כך שלרגעים מצאתי עצמי שוכחת, אולי אפילו מדחיקה, כי שם הספר מכיל בתוכו את שם המחנה ברגן-בלזן. עובדה שמחייבת את ההגעה אליו, כי מטאפורה הוא לא יכול להיות בשום סיפור שואה. אפילו לא בסיפור שואתם של יהודי לוב.


מדוע הודחקה הידיעה אודות ההגעה המחייבת של משפחת חג’ג’ לברגן-בלזן? מבלי לדעת את כל הסיבות לכך, אני נוטה לתלות את חלקן בחיים שקדמו למלחמה העולם השנייה, לימים שקדמו לכיבוש הנאצי את איטליה. חיים מלאי יופי מתאר סוכרי, חיים שגם הם, כמו השואה של יהודי לוב, אינם מסופרים גם כן. וכך אנחנו מוצאות עצמנו בתוך מקום שאין לנו כניסה אליו, ושגם אם למשפחתנו היתה כניסה אליו בעבר, גם אם משפחתנו חיה בעבר חיים טובים במדינות צפון אפריקה שרובן סגורות לנו היום, הרי שהחיים שלהן שם לא סופרו. לא באמת.


חייהן וחייהם של משפחותנו במדינות ערב, נצבעו באותם צבעים שבהם ראה הלבן שהציב עצמו במערב את מדינות ערב. כמדינות נחשלות ותו לא, כאלה שטוב לנו כי עזבנו אותן. ואם לא בנחשלותן עסקינן, אז בחיים הצמודים לערבים וערביות שאינן ואינם יהודיות ויהודים כמותנו. חיים צמודים למי שהציונות הציבה כאוייב המושבע שלה. זאת לא עשתה למי שאכן ידם היתה עסוקה במשך שנים רבות בהרג שיטתי ובהשמדתו של העם היהודי. אמנם השואה משמשת את הציונות בדרכים שונות, בעיקר לשם זריעת פחד וקבלת לגיטימציה על כל אחד ואחד מפשעיה, אך מי שעמדו מאחורי השואה, המדינות, האנשים, אירופה כולה - נכון להיום, הם לנו אינם אוייבים. את מקום האוייב תפס הערבי. ואולי למעשה, אף לא תפס, פשוט נולד לתוכו מתוך הראייה הציונית שהתכווננה לאדמת ארץ ישראל.


כאשר נחשפות לחייה של משפחת חג’ג’ בלוב, אולי יש לומר לחייה של הקהילה היהודית בלוב, בגלל כל שנעשה לחיים הללו, אנחנו נחשפות לאפשרות הבלתי אפשרית. עד כי נראה כי בתוך סיפור שואת יהודי לוב, שכחלק משואת העם היהודי מכילה בתוכה את הלא יאומן, מתבררת אפשרות שכל כולה מתנגדת לאי האפשרות של עצמה. והאפשרות הזו קסומה, ומקסימה, ושובת לב, ומתקיימת כנווה מדבר לא רק בתוך ימיה של מלחמת העולם השנייה ושואת היהודים, כי אם בכלל, בתוך מה שאנחנו מסוגלות לדמיין לעצמנו.


ואולי מתוך אותו מרחב שנושא עמו את האפשרות הבלתי אפשרית של החיים בלוב כפי שמתוארים על ידי סוכרי דרך עיניה של גיבורתו, סילבנה חג’ג’, מתרחשת מחיקה אודות הוודאות הבלתי נמנעת והנוראית של כל סיפור שואה באשר הוא. מתרחשת ההדחקה של חציו השני של שם הספר, כך שבדומה לסילבנה אנחנו נושאות איתנו בלב ובמחשבה, בכל אשר היא עוברת, בעיקר ואולי רק, את בנגאזי.


וישנו עוד סיפור שלא מסופר ונוכח באופן חד וצורב בבנגאזי-ברגן-בלזן, והוא סיפורה של סילבנה אישה לובית שמגיעה למחנה ריכוז שבו היא מהווה מיעוט ממשי, מהווה את האחר הקיצוני ביותר שניתן להעלות על הדעת בתוך מרחב שמובנה היררכית מדרגות של אחרות, באופן שאינו ניתן לערעור.


לפני הגעתם של יהודים ממדינות ערב לברגן-בלזן, הדרגה הנמוכה ביותר היתה זו של היהודי בכלל ושל האישה היהודית בפרט. אולי היא “זכתה” להתחרות על אותו מקום שניצב בתחתית עם מי שהיה יהודי זקן או נכה, כלומר מי שלא היה ניתן לעשות בו שימוש לעבודה. ואז הגיעו היהודים ממדינות ערב, ועמן גם סילבנה שהיא אישה יהודית ממדינות ערב, אישה שחורה, ונוצרה דרגה חדשה, תחתית שלא נודעה לפני כן. כי השחורות, גם בברגן-בלזן, היא אותו צבע שלא ניתן לעבור אותו, שלא ניתן אלא לתפוס אותו כנחות, גם כאשר השחור הזה בדיוק כמותך הוא יהודי, קרי גוף שמט ליפול ושמתוקף תנאי המחייה שלו בחסות הנאצים, ידע להכיר את הצדדים החייתיים ביותר שבאדם, התהומיים ביותר ששוכנים בו.


בתודות לספר מודה סוכרי לאמו ונדה סוכרי על שסיפרה לו הכל ולא חסכה ממנו דבר. ואולי מתוך העדות שלה, נבחרה סילבנה להיות הגיבורה. סילבנה במובן הזה שנבחרה אישה להוביל את הסיפור המסופר הראשון של שואת יהודי לוב. בין אם כך הדבר או לא, בין אם ביודעין או לא, דרך סילבנה משרטט סוכרי את המחיר המשולש שאת נדרשת לשלם כאישה יהודיה שחורה. והמשולש הזה נבנה בהדרגה. כי בבנגזי נוכחת הנשיות של סילבנה, שעליה לעתים היא נדרשת לשלם מחיר, אך שלרוב פשוט נוכחת כעובדה אודות אחרותה. ואחרות זו היא קסומה ומרגשת. בהמשך מתווספת לאחרותה עובדת היותה אישה יהודיה, והיא מוצאת עצמה נקרעת מהמוכר לה על שום שהיא יהודייה. החל מן הרגע שמתקיים מגע בינה לבין הנאצים, מגע שיתפתח למגע בינה לבין היהודים האירופאיים, אחרותה של סילבנה נטמעת בהיותה לובית, אישה ערביה, בעלת עור כהה. היא ממש נחשפת לכהות של עורה, מתוך אותו מפגש. ולא משום שלפני כן חשה עצמה לבנה, אך כן כי באותו מקום של מפגש עם הלבן היהודי האירופאי, היא מתחילה להבין עד כמה היא שחורה לעומתם. ובמקום הזה, כמו במין נס שהוא למעשה הליך טבעי ומוכר עד כאב, חוברת אחרותה כאישה לאחרותה כשחורה. ובמקום הזה אחרותה כאישה משילה עליה כל קסם שהיה עליה עת היתה אחרת כאישה בבנגאזי.


למשך כל הקריאה, וביתר שאת החל מאותו הרגע שבו הנשיות והשחורות נכרכות זו בזו ודורשות ומקבלות את תג המחיר מתוקף כך שגופה של סילבנה נושא אותן, ישנה המתנה לנפילה של סוכרי. שאמנם יכול לספר את סיפור אחד שלא מסופר, והוא זה של שואת יהודי לוב, אך לא ברור כיצד יספר אותו כשהגיבור שלו הוא גיבורה. כיצד יחלץ מתוך עצמו את כל אותן דקויות שנוכחות בחיינו כנשים שחורות, כשהוא עצמו נושא בחובו רק את חווית הגבר השחור? כיצד יגש לכל אותם רגעים שגם את הכאב אליהם וגם את האדישות אליהם אנחנו מכירות מקרוב, אך שעבור גברים הם רגעים שלא היו ולא נודעו מעולם. וככל הנראה גם לא יוודעו. אלוהים אולי יודעת איך זה שסוכרי אפילו לא מועד, והוא רק ממשיך ודוחס את האחרות המשולשת של סילבנה עוד ועוד, עת היא הופכת לזומבי לא רק מתוקף החיים בברגן-בלזן, כי אם מתוקף היותה שחורה-אישה-יהודייה בברגן-בלזן.


והדחיסות הזו, שהינה חלק בלתי ניתק מסיפור שואת יהודי לוב, מהווה עדות למה שממתין לבוא. למה שממתין ליהודי ויהודיות מדינות ערב שיחליטו שנים ספורות אחרי תום המלחמה לעלות ארצה, כדי לחיות בין יהודים ויהודיות. הם והן יעלו, הם והן עלו, רק כדי לגלות שבמקום שבו יהודיותם ויהודיותן אינה נתפסת כסממן לאחרותן, השחורות שלהן ושלהם תוצב על ידי היהודים והיהודיות שכמותם כסממן לנחיתותם האינהרנטית. וכנשים, בדומה לסילבנה, גם אם בתנאי מחיה שונים, נחוש כל הזמן כיצד למבט הלבן גופנו-נוכחתנו הינם ביטוי של עודפות. עודפות של איום, אם להתבסס על קריאתה של קלריס חרבון שמסרבת לקבל את עובדת האישה השחורה נתונה בדיכוי כפול, ומתעקשת - בצדק - שהאשה השחורה מציבה איום כפול למבט הגברי הלבן.


November 25, 2013
לא מפחדות מהזמן הצהוב

  מסתבר שהבלוג בן שנתיים

ביום שבת האחרון זכיתי לבקר בתערוכה שמוקדשת לאיזבלה בלאו האגדית בסומרסט האוס בלונדון. זו היתה תערוכה עצובה נורא, שכמו העידה על על ימים לא רחוקים שנראים כבלתי אפשריים בשנים האחרונות. יצאתי ממנה עם דמעות.

התערוכה הקודמת שראיתי בסומרסט האוס, והיתה נהדרת, אם כי לא עצובה באותו האופן שמביט על פועלם של אנשים שהחליטו לשים קץ לחייהם, בגלל בעיות אישיות תמיד, אך גם בגלל לחץ בלתי נסבל ואפשרי מצד התעשייה שהם היו חלק ממנה. בלאו ואלכסנדר מקווין, קשה לחשוב עליהם שלא כמו על אישה ואיש שתעשיית האופנה הדורסנית אחראית גם כן – במידה כזו או אחרת – לבחירה שלהם לשים קץ לחיים שלה ושלו.

היום גיליתי שלפני חמישה ימים, ב-20 בנובמבר, הבלוג חגג שנתיים. זמן נצח במושגים של מי שמתקשה להחזיק בדברים למשך זמן, בעיקר כאשר אין שום לחץ חיצוני שיבוא ויצביע על היעדר ההספק שלי, על כך שהבלוג ננטש לתקופות, אך תמיד נותר הבמה שלה ייחלתי, זו שבה אני לא נדרשת להיענות למגבלות האקטואליה כמו גם למגבלות האורך ואו הסגנון והמחשבה שאותה אני רוצה לדבר.

הכל נשמע נורא דרמטי, התנצלותי על כך.

בכל מקרה, חשבתי שיהיה נכון, גם בעקבות בלאו, וגם לכבוד יום ההולדת הזו של המרחב הוירטואלי הזה, להעלות לכאן כתבה שכתבתי ושפורסמה בוואלה! אופנה על אותה תערוכה של מרגי’אלה שראיתי ועליה כתבתי לפני כמה שנים. כתבה שאני אוהבת מאוד.

********

**********

image

מרטין מרג’יאלה, סתיו חורף 1999

אל מול הנונשלנטיות הנכספת של עולם האופנה, עומד תמיד איום אחד – הזמן. כמו שחקנית הוליוודית, שכל פחדיה מרוכזים ביום שבו יפלו עפעפיה, עומד עולם האופנה אל מול הזמן שחולף, כמקור תמידי של אימה, שבין רגע אחד עלול לחשוף את פניה האמיתיים של התעשייה.

אך בשונה מהשחקנית ההוליוודית, תעשיית האופנה שיכללה את יחסה עם הזמן, והיא דואגת להיות שם תמיד לפני שזה קורה - הפרסומים צריכים להקדים את האירוע עליו הם מדווחים והקולקציות צריכות לעמוד בקצב העניינים מבלי ליפול, בטעות, לאותו הבור פעמיים.

ביחס לשלל העובדות הללו, לכתבה הזאת אין שום לגיטימציה. לפחות לא בערוץ אופנה. עניינה הוא התערוכה הנודדת ‘20’, שמנסה לסכם ולהציג את 20 שנות פועלו של בית האופנה מרטין מרג’יאלה. התערוכה הוצגה לראשונה באנטוורפן, העיר שממנה מרג’יאלה הגיח אל העולם ביחד עם שישיית אנטוורפן, אי שם בסוף שנות ה-80, ומשם המשיכה לנדוד למינכן. לתחנתה הנוכחית והאנגלית היא הגיעה ב-3 ביוני. היא עתידה לעזוב את המקום ב-5 בספטמבר.

הכתבה הזאת, אם כן, נכתבת כחודש לפני הסגירה. מועד שמבחינת עולם האופנה הוא בגדר עבר רחוק. שהרי ההווה האופנתי הוא זה שעדיין לא קרה. ואירוע, אופנתי או לא, זכאי לאזכורים, רק כאשר הוא עדיין לא התרחש. במקרים קיצוניים יזכו שבועות האופנה לקבל סיקור בשידור חי. לא שנייה אחת אחרי. לזכותנו עומדת העובדה שמדובר בתערוכה של בית האופנה מרטין מרג’יאלה, ש-20 שנות פועלו מציגות עיסוק מתמיד בכל מה שעולם האופנה לא מרשה לעצמו לעשות ולהיות. מבעד לקולקציות של מרג’יאלה, ובתום התערוכה, מתבררת לנו רמת החישוב של אותה הישענות קלילה לאחור.

אינקוגניטו

image

מרטין מרג’יאלה, אביב קיץ 1992

אחד המוטיבים הבולטים בקריירה של מרטין מרגי’יאלה המעצב, הוא האנונימיות שלו. זמן קצר אחרי שהקים את בית האופנה שנושא את שמו, הוא בחר שלא להיחשף יותר. המרחב הציבורי הוקדש אך ורק לבגדיו ויצירתו (שעם הזמן התרחבה גם לעיצוב אקססוריז, בושם ועיצוב פנים). הם היו הפנים של בית האופנה של מרג’יאלה, שבראשו עמד האיש שלא יצא בתום שום תצוגה כדי לקוד קידה ולהודות לקהל. בהמשך לכך, מרג’יאלה לא העניק שום ראיונות, וכל התשובות שיצאו מבית האופנה נאמרו ברבים, כאילו היו מילותיהם של צוות המעצבים של בית האופנה, ולא תשובתו של אדם אחד.

מבחינה שיווקית, ובעיקר בימים שבהם מעצבי האופנה משתווים ברמת הנודעות שלהם לסלבס שאותם הם מלבישים, זה היה אמור להיות כישלון שיווקי. ככלות הכל, מרג’יאלה לא סיפק לשלל מעריציו שום דמות שעמה יכלו להזדהות. במקום זה הוא בחר להגיש להם מקור אחד ויחיד של הזדהות, ואלה הם הבגדים עצמם. לא פניו ולא פניהן של הדוגמניות שצעדו על מסלוליו נחשפו לקהל. שניהם נותרו אנונימיים, עת הראשון לא הציץ החוצה, ועת הדוגמניות עלו למסלול כשפניהן מכוסות, בצורה זו או אחרת.

לבן מצהיב

image

מרטין מרג’יאלה, סתיו חורף 1994-1995

הקבוצתיות והמוחלטות של העולם שהציג בית האופנה של מרג’יאלה, מסנוורת את העין באמצעות הלבן שמציף את חללי החנות. במרג’יאלה ניתן מקום של כבוד לבד הכותנה הלבן, זה שממנו מתעצבות הסקיצות הראשונות של העיצובים, וזה שממנו עשוי חלוק העבודה של סדנאות ההוט קוטור (חלוק עבודה שמלווה כל אחד מעובדיו של בית האופנה, מהמעצבים ועד למוכרים). במרג’יאלה בחרו לעטוף את כל מה שניתן בבד, שידוע בכך שעם הזמן הוא מתחיל להצהיב, ושהלובן שלו לא נותר טהור לאורך זמן. ביחס לאימת הזמן, יש כאן עמידה איתנה אל מול האויב של התעשייה - בית האופנה מכיר בעובדה שהזמן חולף, והופך אותו כבן אנוש לשברירי וחלש.

לא תמיד ניסינו להדחיק את הזמן. היו ימים אחרים, כמו ימי הביניים, שדאגו להדגיש את העובדה שבני האדם הם בני תמותה. באותם ימים, מקום של כבוד גם ניתן למי שבא בימים, ולא למי שהימים נמחקו מעל פניו. שם הכוח היה נתון לא רק באומץ לעמוד תחת סכין המנתחים פעם אחר פעם. במרג’יאלה יודעים זאת ומוקירים את הימים ההם. בתגובה, בית האופנה שלא מפסיק להיות רלוונטי, מתנגד לכל הדרישות שמגיעות מהחלונות הגבוהים של התעשייה.

בתגובה לעולם שבתוכו הוא פועל, בית מרגי’אלה התיר לעצמו לעצב שנה אחר שנה את אותו הדגם, ולהעלות אותו על המסלול, מבלי להידרש תמיד לצורך להתחדש לפחות פעמיים בשנה. בהמשך לכך, ומתוך הערכה לאמנות הקוטור שהיום נמדדת בעיקר ביוקרה של חומריה, בית מרג’יאלה ייצר את קו ה-Artizanal Collection, שמתמקדת בעבודות יד תוך שימוש בחומרים זולים ויומיומיים. בין היצירות של הקו הזה, שלא מסתיר את מספר השעות האסטרונומי שהוקדש לכל פריט, נתפרה בין היתר חולצה משברי חרסינה, וז’קט העשוי מכפפות עור. עדות לעבודה ולזמן, כשאלה הופכים להיות החומר היקר, במקום הבד הרך והיוקרתי שמחירו נספר במטרים ולא בדקות.

בהמשך השביל

image

צילום של פטר לינדברג את קולקציית מרג’יאלה בשנת 1999

הכניסה לתערוכה מסומנת על ידי שביל של עקבות נעלי הטאביס של המותג. כמו דורותי, שמובלת בעקבות שביל האבנים הצהובות, נכנסים לתוך חלל שמציג בית אופנה, בתוך תערוכה שמציגה באופן יחסי מעט מאוד בגדים. לא מדובר כאן בהעמדה של כל הקולקציות מיומו הראשון של בית האופנה, ועד ליום הולדתו האחרון. אולי כי לא מדובר כאן רק בפועלו של אדם אחד, ואולי כי אופנה אמיתית חורגת הרבה מעבר לעיצוב של קולקציה שרודפת קולקציה.

התערוכה, שעוד שנייה נסגרת, כמו מזכירה מה עולם האופנה היה יכול להיות, לו הוא היה מוצא את דרכו בתוך שביליו של הקפיטליזם המתקדם. וכל זאת קצת יותר משנה אחרי שיצאה ההודעה שמרטין מרג’יאלה הבן האדם הפרטי, עזב את בית האופנה, ופרש מהעולם הזה לטובת ציור, עת העולם שהוא יצר בעזרת האסיסטנטים שלו ממשיך לפעול, כאילו לא באמת היה בן אדם אחד שנקרא מרטין מרג’יאלה.

image

מרטין מרג’יאלה, 1996

November 15, 2013
בצד ימין: שמלת החתונה של הנסיכה דיאנה, והנסיכה דיאנה בצילומי החתונה המסורתיים
בצד שמאל: התמונה שבהשראתה עיצב יוז’י יאממוטו את שמלת החתונה האסטרונומית ב-1998

בצד ימין: שמלת החתונה של הנסיכה דיאנה, והנסיכה דיאנה בצילומי החתונה המסורתיים

בצד שמאל: התמונה שבהשראתה עיצב יוז’י יאממוטו את שמלת החתונה האסטרונומית ב-1998

November 15, 2013
למעלה: שמלת החתונה של יוז’י יאממוטו 1998
למטה צילומים של יובל נדל שהופיעו בתערוכה “חסידים: לא רק שחור לבן”

למעלה: שמלת החתונה של יוז’י יאממוטו 1998

למטה צילומים של יובל נדל שהופיעו בתערוכה “חסידים: לא רק שחור לבן”

November 12, 2013
למעלה: 
Elin Strand, Speaking Bernina
למטה:
אלכסנדר מקווין, סתיו חורף 2010-2011

למעלה: 

Elin Strand, Speaking Bernina

למטה:

אלכסנדר מקווין, סתיו חורף 2010-2011

November 10, 2013
מכוסה/חשופה - בחירה?

[המאמר נכתב עבור בית האופנה comme il faut בהמשך לקולקציות של שנת 2013 שעסקו באיסלאם וביהדות]

בעקבות הבחירה של בית האופנה comme il faut להציב שני קצוות של השראה לארבעת הקולקציות שלהן השנה, אני מעוניינת לחשוב עד כמה היהדות והאיסלאם מהווים ניגוד האחד של השני, ומעבר לכך לחשוב דרך הצבת היהדות והאיסלאם יחדיו אל מול החילוניות, את רעיון הבחירה שמציעה לנו החילוניות בעודה עומדת אל מול הדתות השונות.

שני הקצוות שהוצבו כמקורות ההשראה הם אלה של היהדות והאיסלאם. זוהי הצבה שלא באה לבסס שיח של זה מול זה, יהדות טובה מול איסלאם רע, או להפך, כי אם הצבה שמבינה שאלו שתי הדתות שקרובות ללבנו כמי שחיות במזרח התיכון ובמדינת ישראל, ושבשתיהן ישנם מוטיבים שמעוררים סקרנות.

הן היהדות והן האיסלאם מהוות לחילוניות את ה”אחר”. וה”אחרות” הזו נבנית קודם כל מתוך הלבוש, מתוך הפרפורמנס של הדתות הללו, אל מול הפרפורמנס החילוני. החליפות השחורות, הכובעים והכיפות של הגברים היהודים הדתיים, והגלביות והזקנים כמו גם הכאפיות של הגברים המוסלמים הדתיים; הרעלה שחלק מהנשים המוסלמיות הדתיות עוטות על פניהן, ומטפחת הראש או הכובע שמעטר את ראשן של נשים יהודיות דתיות. המשותף לשתיהן – הן ליהדות והן לאיסלאם – הוא הכיסוי, הדרישה החד משמעית לצניעות שמיוצגת על ידי כיסוי זה, להסתרת הגוף מהעין הציבורית הגברית. אותו כיסוי שמפגין צניעות ניצב אל מול תרבות המערב החילונית שרואה בפעולה הזו של הכיסוי לא יותר מכפייה על נשים.

נקודת המבט הזו היא אחת מנקודות העיוורון של המערב. נקודת עיוורון שאני נוטה לחשוב כחמורה יותר מכל נקודת עיוורון שניתן למצוא בקרב החוגים הדתיים, אם המוסלמים ואם היהודיים. זוהי נקודת עיוורון קשה משום שהיא גם לא רואה וגם מכחישה את המורכבות של פרקטיקת הכיסוי. היא נותנת לכסות שהיא רואה מול עיניה להיות הסיפור כולו. היא נותנת לבגדים, להופעה, להיות הדבר היחידי שמדבר אליה, שלמולו היא מעמידה את עצמה כתרבות ליברלית ומשוחררת. בעשותה זאת היא מצליחה ,לעתים ביתר הצלחה לעתים בפחות, לברוח מנקודות הכפייה שלה. כאשר התרבות המערבית מעמידה עצמה אל מול הדתות, היא מציבה עצמה במקום החופשי, עת היא רואה באיסלאם והיהדות מקומות של כפייה והיעדר בחירה. כך היא מנסה למחוק את הציוויים הרבים שבתוכם מתנהלות נשים מערביות.

במובן הרחב יותר, אל הכבלים הללו, של החברה ה”משוחררת והפתוחה” מכוונת התיאורטיקנית הפמיניסטית אדריאן ריץ’ את ביקורתה – וניתן - לדעתי, לקרוא דרך כתביה, עד כמה עצם האפשרות שלנו לחשוב את החילוניות כמקום של בחירה, אל מול הדת, כאתר של אי-בחירה, נכשלת מלראות את האמת העגומה, זו שמצביעה על כך שגם כאן וגם כאן מבט כנה על הבחירות שלנו, יעמיד את עצם האפשרות לבחור בסימן שאלה.

ריץ’ אומרת,

"עד עתה היינו כלואות במבוך של דיכוטומיות מזויפות שמנעו מאיתנו לתפוס את המוסד בשלמותו: נישואים "טובים" מול נישואים "רעים"; נישואי אהבה מול נישואי שידוך; מין "משוחרר" מול זנות; משגל הטרוסקסואלי מול אונס; לב שבור מול השפלה ותלות. בתוך המוסד קיימים, כמובן, הבדלים איכותיים בהתנסות, אולם העדר הבחירה היא המציאות הבסיסית שאין מכירים בה; ובהעדר בחירה נשים ימשיכו להיות תלויות בחסדי המקרה או המזל…" *

המוסד שאליו מתייחסת ריץ’ הוא מה שניתן לקרוא לו המציאות, כאותה חלקה שבתוכה אנחנו חיות. חלקה שנשלטת על ידי שיח הגמוני, גברי, שמציב לנו קטגוריות - של טוב ורע, של נכון ולא נכון, של ראוי ולא ראוי. ריץ’ מזהה את הקטגוריות שבתוכן לימדו אותנו לחשוב, לחיות ולהתלבש. כך למשל, אנחנו נתונות לכאורה במנעד שבין נישואין מתוך אהבה שמקורם לכאורה בבחירה טהורה, לבין נישואי שידוך שהם לכאורה לא יותר מכפייה. כך למשל אנחנו חושבות מין “משוחרר” (שהוא תמיד כבר במירכאות כפולות), אה לה שנות ה-60, אל מול זנות שנתפסת, כאותו מרחב של חוסר בחירה טוטאלית. כך למשל, אנחנו חושבות חילוניות כמרחב של חופש ובחירה, אל מול אמונה דתית וחיים דתיים כמרחב של היענות מראש וכורח. ובתוך הקטגוריה האחרונה, כך אנחנו למדות לחשוב ולתפוס – דרך עיניים מערביות – את המערב הנאור אל מול דת האיסלאם ודת היהדות כדכאניות וכפרימיטיביות.  

ריץ’ מבקרת את התפיסה שיש נישואים טובים ונישואים רעים, משום שבתוך הדיכוטומיה הזו אנחנו נדרשות כבר להנהן בחיוב למוסד הנישואים באשר הוא. כאשר אנחנו חושבות נישואים טובים מול נישואים רעים, אנחנו נדרשות בעצם להימנע מהשמה בסימן שאלה את מוסד הנישואים כולו, כי אנחנו כבר נתונות בתוך אותו מקום שמייצר אשליה של בחירה. ריץ’, אמנם, יודעת לסמן את ההבדלים הקיימים בין המסגרות השונות, אך לצד זה היא מבקשת ללכת צעד נוסף קדימה, ולחשוב את המסגרת כולה. החשיבה הזו מלווה אותנו גם כאשר אנחנו חושבות על אורח חיים חילוני מול אורח חיים דתי. כשאנחנו נתונות בתוך הניגודים הללו, אנחנו בעצם – וזו הבעיה - לא מערערות על האפשרויות שמציעים לנו החיים החילוניים, שכן הניגוד המוחלט, זה שמציב את הדת אל מול החילוניות, מציב קו גבול ברור שבמקרה הרע איננו יכולות לעבור אותו מבחינה מחשבתית, ובמקרה הטוב אנחנו נדרשות למאמצים רבים כדי לחשוב מעבר אליו.

אם נחשוב דרך הפריזמה של ריץ’ את כיסוי הראש היהודי, את הרעלה המוסלמית, והדרישה לכסות כמעט כל פינה בגוף בדת היהודית, כמו גם את הדרישה מנשים מסוימות לעטות על עצמן בורקה שמאפשרת להן הצצה אל העולם רק דרך רשת צרה בדת המוסלמית, נראה כי החילוניות עשתה עבודה רבה כדי לגרום לנו לראות במקומות הללו אתרים של דיכוי, בעודה מסמנת את מקומה שלה כאזור של חופש - החופש לצאת לרחוב במכנסונים, להגיע לחוף הים בבקיני, ואולי אף טופלס. החילוניות הפנימה בנו מבט שמזהה נשים אחרות דרך רמת ההיחשפות שלהן, כי בעוד שאישה במיני וגופייה צמודה נתפסת כזולה (על אף שבכל מקום במדיה כך אנחנו נוטות לפגוש אותה), הרי שאישה שלבושה באלגנטיות, כלומר אינה ניצבת מחד על הקצה של העולם הדתי, עת היא הולכת עם חולצה קצרה, שמלה מתנפנפת חושפת רגליים (במידה, תמיד במידה) תיתפס כהגונה.

אנחנו תמיד כבר נתונות בתוך סט של ערכים שהוחלט עבורנו מראש, והבחירה שלנו מוגבלת לסט תרבותי מצומצם זה. התפיסות השונות של נשים דרך הלבוש שלהן ושל נשים אחרות, משמשות כלי איתן ומשמעותי של אותו מוסד, של המציאות, למשטר אותנו, תוך כדי שאנחנו נתונות בתחושה של בחירה. עלינו לשאול, כמה בחירה יש לי כשאני מתלבשת בצורה חסודה, על אף היותי אישה לא דתייה? הרי הסיבה לכך נעוצה בעיקרה בהטרדות המיניות הרבות שעברתי, ושאליהן אני עדין חשופה. מה קורה כאשר הן אלה אשר הובילו אותי לעבר הצנעת גופי, עת אני משלה את עצמי שעל ידי כך אני מגנה על עצמי קצת יותר? כמה בחירה יש בכך שאני חוששת לצאת לרחוב במחשוף, גם כי לימדו אותי שזה זנותי, וגם כי למדתי שמחשוף זוכה למבטים והערות פולשניות? ואני כאישה חילונית – לא חופשייה, ללא בחירה אמיתית – מנסה לכלכל את צעדיי בעודי יוצאת לרחוב, מנסה לייצר לי מרחב בטוח, וזאת בתוך העולם המערבי, בתוך העולם החילוני, בתוך אותו עולם שמדבר את עצמו במונחים של חירות וחופש.

האם יש הבדל בין הבחירה שאני עושה לבחירה שעושה האישה הדתייה – תהא היא מוסלמית או יהודית? אני בספק. למעשה, אני יודעת שלא. אין כאן הבדל. כן יש פה נראות אחרת, מערכת לחצים שונה, בחירה אחרת שנתונה בתוך מציאות שהיא כבר תמיד נתונה ומוגבלת מראש. האם יש הבדל ביני ובין מי שיוצאת לרחוב במכנסונים? האם יש שם ביטוי של חופש? אולי, אך יש שם גם הבנה ברורה של מערך הדרישות. של התפיסה שאשה, גם היום בשנת 2013, היא קודם כל גוף, והגוף שלה הוא שעומד לבחינה בכל רגע ורגע, במובן הזה שהיא נדרשת לחשוף אותו, לעבור קודם כל דרכו. הלוא איזו עוד מסקנה יכולה לצאת לאוויר העולם כשהמגזינים והעיתונים והטלוויזיה מנכיחים לנו ללא הרף איך אישה צריכה להיראות בעיניו של גבר, וכמה מעט היא צריכה לשים על גופה כדי למלא את תפקידה מולו?

בעוד המערב מעמיד אל מול עצמו ביתר שאת את האיסלאם, עת הוא הופך אותו למקור כל רע, לאותו מרחב שמדכא נשים עד זרא, הוא מטשטש את הדיכוי הקשה שהוא מעביר אותנו, תוך הדרישה להישאר צעירות, רזות וסקסיות. יתר הסופרלטיבים שנוכל לעטות על עצמנו תמיד יגיעו במקום השני, השלישי, הרביעי… התוצאה הנוספת של הפעולה התרבותית הזו מצד המערב, נוגעת לכך שהיא לא פעם מגבילה את מבטנו, לא מאפשרת לנו לראות את הקסם שמציעה הרעלה, את הקסם שמציע כיסוי הראש, את הקסם של השכבות, ושל הבד המשתרך על הרצפה מפאת אורכו. לא מצליחה לרוב, שכן ההיסטוריה של האופנה רצופה במבטים סקרניים ומהופנטים כלפי המוטיבים הללו. מבטים שמצליחים לעתים לשבור את המבט המערבי עת הם מפנים את הביקורת שלהם לתרבות המערב ולא לעבר העולם של הדת. זאת מתוך ההבנה שבין אם אנחנו מכוסות ובין אם אנחנו חשופות, בחירה אינה מנת חלקנו. אנחנו לא יכולות, אלא מתוך אשליה, לחשוב את עצמנו כבעלות בחירה בתוך המציאות כפי שהיא מופיעה לפנינו נכוחה.

* (אדריאן ריצ’, הומוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי, ב:מעבר למיניות – מבחר מאמרים בלימודים הומו-לסביים ותיאוריה קווירית, עורכים: יאיר קדר, עמליה זיו, אורן קנר, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2003).


November 10, 2013
אין עוד מלבדה

ובראשית, גילוי נאות: אני עבדתי ב-comme il faut בעבר, וממשיכה לעבוד עמן מעת לעת. טקסט שכתבתי, מלווה את הקולקציות שלהן השנה, וסיביל גולדפיינר, מנכלי”ת comme il faut היא חברה קרובה. וגם, מעין גולדמן, שהיא הסטייליסטית שעובדת עם comme il faut בשנים האחרונות, היא אחת הנשים שקרובות יותר ללבי.

ועדין, אני רוצה לכתוב עליהן, רוצה לכתוב בעקבות הפרזנטציה האחרונה שהתקיימה בסטודיו שלהן, והציגה את קולקציית החורף שלהן לעונה. רוצה לכתוב, כי קורה ב-comme il faut דבר קסום, אם באופן כללי, ואם בפרט ביחס למישור המקומי.

image

הקולקציה שהוצגה נשענה על היהדות כמקור ההשראה שלה, ושיחקה באופן מיטיב ומגרה עם המלתחה הגברית של הגברים הדתיים היהודיים. שאלה ממנה פרטים, ובעיקר נתנה הרבה מאוד במה למחויט. עד כאן לקולקציה עצמה, שכן דבריי נכתבים בעקבותיה, ובעקבות הקטלוג היפהפה שמצטרף אליה (ושצולם על ידי האמנית אנה ים), אך למעשה, אותו זיהוי של דבר אחר, של התרגשות שמתרחשת אם בפרזנטציות ואם על המסלולים או בצילומים של comme il faut  מתרחשת כבר מזה כמה עונות.

קשה לי לשים את האצבע על הרגע שבו התרחש שינוי, שלא היה גס, ולא היווה פנייה חדה, אך העביר באופן ברור תחושה של מרכוז טוב ונעים. הקולקציות הפכו שלמות יותר, התמזגו באופן יותר ויותר הרמוני עם מושאי ההשראה שלהן, כמו גם עם האג’נדות שנבחרו ללוות אותן, והרמוניה זו פינתה את מקומה לאמירה חדה יותר על אופנה, כזו שמבעדה ניכרת העבודה על הקולקציה במובן הרחב שלה.

אולי הפרזנטציה האחרונה מהווה רגע שיא בין כל אותן קולקציות שהגיעו לאחר אותה פנייה לא חדה. קשה לומר, כי קשה תמיד להמליך אחת על פני אחרת, ומי יודע מה יבוא בעוד חודשים ספורים, עת comme il faut תציג את קולקציית הקיץ שלה בשבוע האופנה של מוטי רייף.

ובכל זאת, ומתוך אותה משנת זהירות הכרחית, הקולקציה החורפית הזאת, שהדוגמניות שלבשו אותה התהלכו בה על מעבר צר למדי, בין עיתונאיות ועיתונאים, ומבקרות ומבקרים (במובן של guests) בסטודיו. דוגמניות שנעצרו לרגעים, הביטו לצד אחד, ואז סובבו את גופן אל הצד השני. מאפשרות מבט קרוב-קרוב, כמעט מציצני, אל הבגדים שהאיכות שלהם בלטה מבעד לעיצוב.

image

וכאמור, ישנה איזו הרמוניה, שאי אפשר להקל בה ראש, כי היא כה נדירה. כזו שעוברת בקולקציה עצמה, אם במקור ההשראה שלה ובהוצאה לפועל שלו, ההחייאה של מקור ההשראה, ואם בסטיילינג (שעליו אמונה מיס גולדמן), ואם בקטלוג, ואו בשמה של הקולקציה, ובהצגתה באמצעים חיים. המציאות הנוכחית מאפשרת למעטות, לצערי, לייצר את ההרמוניה הזו, עונה אחר עונה, תוך עקשנות אין קץ, לשמור על האיכות, ולייצר כתב יד שקט ולא משתלט, אך מובחן. אותו אחד שעובר בכל אחד מהמוטיבים שהוזכרו לעיל.

והאמת היא שזה קשור גם בנשים שאחראיות ל-comme il faut מסיביל לליאורה זק למעצבות המופלאות, שרון דאובה וקרין לייקוביץ’ שלהן זו הקולקציה הראשונה, אך גם לעוד נשים רבות שהן חלק מהמקום הזה. בתוך האקלים המקומי, קל כל כך לוותר על דבר זה או אחר, לעגל פינות מתוקף ההכרח, ואיכשהו, גם כעת, כשתעשיית האופנה הישראלית יודעת ימים קשים מנשוא, זה לא קורה. לא שם. לא באותו סטודיו בדרום העיר, שהזמין את הבאות והבאים אליו לשבת על ספסלים לאורך המסדרון שאליו הוא נפתח.

"אין עוד מלבדה", זהו שמה של הקולקציה הנוכחית. שם שניתן לקרוא אותו, באופן המיידי, בהפיכת האל הזכרי תמיד לנשי, ובמעבר מ"אין עוד מלבדו" ל"אין עוד מלבדה". אפשר, וזה מתבקש, בהמשך למקור ההשראה של הקולקציה, ולפעולת הניכוס שביקשה לעשות לארון הבגדים היהודי מצדו הגברי. זה מתבקש עוד יותר, כאשר חושבות על כך שלמעשה, אין ביהדות אובייקטים שמיועדים לנשים. התפילין, הטלית, הכיפה – הם האובייקטים המובחנים של היהדות – כולם גבריים. מיועדים לגברים, ולמעשה רק בזרמים מסוימים הפכו להיות גם מנת חלקן של נשים. אך מעבר לכך, "אין עוד מלבדה" מאותת על קשר אינטימי, כזה שכשנאמר מצד בית אופנה של נשים, בכל אחד מהמובנים הניתנים, ומאותת על קשר אישי, אינטימי כל כך, שאומרת אהובה אחת לאחרת, אישה אוהבת אחת לאישה שאותה היא אוהבת. אומרת בלבה, אין עוד מלבדה. אומרת זאת כאילו מלים אלו היו כתובות באותו פונט תנכי, שמאותת חד פעמיות. כי זו התחושה באהבה.

אז ניתן לראות בפוסט הזה, שכאמור אינו מתחייב לאובייקטיביות המדומיינת של עולם העיתונות הכתובה והאינטרנטית, תודה שקטה ל-comme il faut על המקום הזה שהן מייצרות כאן, בתוך הכאוס הכואב והמכאיב הזה שנקרא לו ישראל, את היופי המדויק הזה, את האחרות הזו.

image

_______________________________________________________________________________

ולסיום, אנצל את הבמה, כדי לומר דבר מה על המחירים, שכן נראה שאי אפשר לכתוב על comme il faut מבלי לכתוב על המחירים שעוררו וממשיכים לעורר תרעומת, אם בגלל האג’נדה הפמיניסטית, שלמולה המחירים הלא נגישים לכל אחת ואחת, נתפסים כסתירה, ואם פשוט כי מדובר בפריטים שנושאים תג מחיר שרובנו לא יכולות לעמוד בו.

גם אני לא יכולה לקנות ב-comme il faut. אין לי את האפשרות הזו מחוץ לחנויות ה-outlet שלהן. והאמת, שזה בסדר. כי אפשר לקבל הכל. וכי יש לי דברים שיותר מדאיגים אותי, בסל הדברים שאיני יכולה להרשות לעצמי.נכון להיום אי אפשר לייצר בארץ עיצוב מקומי, ברמת איכות כזו, ולנקוב במחיר נגיש לכל כיס. ולטובת האפשרות שנוכחת בקולקציות הללו, אני מעדיפה לבחור בכל יום את קיומן בנוף המקומי, על אי-קיומן תחת תג מחיר אחר.

מעבר לכך, ואלה אחת הרעות החולות של הדמגוגיה של המחיר הנמוך, אני לא חושבת שבגד הוא קוטג’. לא מדובר במצרכי בסיס, שכולנו צריכות לצרוך, כמו מזון, חינוך ודיור, וכפי שמציאות חיינו לא תשתנה באמת – בעיקר לא מציאות חייהן של עניות ועניים – אם מחיר הקפה ירד ל-5 שקלים, כך למעשה, לא ישתנו חיינו, לו כל הבגדים שבעולם היו בנויים לכיס של כולנו.

הקפיטליזם מאפשר מחד לעודד תחרות (שקרית, כמובן, אך בכל זאת מעודד אותה), ודוחף לעבר חיים בהם המחיר עולה על פני הערך. ובתוך אי-הצדק המשווע של הכלכלה הנוכחית, אין לנו ברירה אלא לחפש אחר הזול ביותר. אך הזול ביותר, אותה רדיפה אחר תג מחיר זול ונמוך, מסתירה את העבודה שעומדת מאחורי המוצרים השונים, ושיש למה מחיר משל עצמה. בתחומים רבים מידי אין תשלום ממשי עבור עבודה, ואופנה טובה, אופנה איכותית, עם איזושהי אמירה (אך לא רק אופנה) היא אותו מקום שמחייב עבודה, אחרת מאוד מזו שמציעות הרשתות. ועליה אנחנו צריכות לרצות לשלם, לשם הרצון שהמדינה שלנו תהיה כזו שתאפשר לנו לשלם עליה, ולא תייצר מנגנון כזה בו אנחנו נדרשות למחול על עבדותן של אחרות ואחרים, כדי לצרוך את שרצתה נפשנו, את שצריך גופנו.

עד אז, אני אעדיף, בכל יום נתון, שיהיה יופי שלא יהיה מושג עבורי, ופשוט יהיה, ויאפשר למוכשרות ומוכשרים לעשות את שהן יודעות ויודעים. כל עוד זה מרגיש לי מוצדק, כל עוד לא עומדת ביני לבין האוביקט היפה שאותו אני רוצה, סימן שאלה שלא מבין את פשר מחירו, אני רוצה אותו בעולמי, גם אם לא בביתי ובארוני. 

November 10, 2013
מה שמותר רק לגופן שלהן

האמת היא שלא היה לי קל לכתוב את מה שאני הולכת לומר. אני, שרגילה להקיא מלים, מצאתי את עצמי כמעט אילמת כשבאתי לכתוב על הגזענות שנעשתה בי.

זה לא מקרי. כי גזענות כואבת, פוגעת, ולמולה אנו נותרות חסרות אונים. בדומה לפשע השנאה שמופנה כלפייך על לא עוול בכפך, כך גם הגזענות. היא מצמצמת אותך. היא מייעדת לך מקום קטן וצפוף, בלתי אפשרי, בין תכונות אופי ספורות, שרובן שליליות, למרות שמדי פעם היא מכנסת אותך בין לכאורה “מחמאות”.

כך למשל כשחבריי פוגשים את אבי, הוא תמיד מזכיר להם דמות של מאפיונר, מסרט קלאסי או מסדרה עכשווית. עיניי שלי מעולם לא ראו אותו כך, אבל דרך המבט החיצוני מסתבר שזה ברור כשמש. כך גיליתי. ורק אבא שלי דומה למאפיונר, שום אבא אחר, של אף אחת מחברותי האשכנזיות, לא זכה לתואר הזה. ואילו על אמי, גיליתי, בסיומה של ארוחת חג שאליה הגיעה חברה שלי, שהיא מינית ומשוחררת. זה כל שהיתה בסיומו של אותו ערב מצידה של חברתי. היא הסיקה זאת מהשמלה המנומרת והמחשוף. שמלה שאני מאוד אוהבת לראות עליה, כי היא מדגישה את יופיה. אך באותו ערב גיליתי שהיא לא לה. המנומר טוב ויפה כשהוא עוטף דוגמניות אירופאיות על מסלולים. אז הוא מביע תחכום. לא על גופה של אמי. ואיך יכול היה להיות אחרת? היא הלוא אישה מזרחית, וככל המזרחיות יכולותיה מסתכמות – מבעד למבט הגזעני – בכך שהיא חמה, טובה במיטה ומבשלת מצוין. אלה גבולות הגזרה שלה, וכנראה שגם שלי.

האמירות הללו, ששמעתי על הורי, טריות למדי. אך הן לא הראשונות שפגשתי. אני חושבת, בדיעבד, שלראשונה הבנתי עד כמה אנחנו לא מספיק טובים, כשנבחנתי בגיל 6 לבית הספר לאמנויות. הגענו למבחנים, בהם נדרשתי, ממרום גילי, להפגין יכולות אמנותיות רב תחומיות. לא התקבלתי. לא התקבלתי גם לבית הספר לטבע. שני המוסדות האליטיסטים של תל אביב דחו אותי ולא במקרה. אני זוכרת היטב את התחושה הזו, תחושה שילדה בת 6 לא יודעת לנסח לעצמה במדויק, אבל שחשה אותה היטב: תחושה

 של זרות ,של ניכור, שלא משנה מה נעשה ואיך נעשה, זה לא יהיה מספיק. זה לא יהיה כמוהם, וכמוהם היה ברור לי כבר אז, זה מה שנחשב נכון. אני ממש זוכרת כמה לא נוח חשתי, כשבמבחני הבלט הקלאסי כולן, חוץ ממני, לבשו וורוד פסטלי, ואילו לי אמי קנתה בגד גוף בוורוד פוקסיה. הוא היה יפהפה, אך שם, הוא הרגיש כמו נטע זר. כתם עצום של צבע בתוך מסדר פסטלי וחיוור.

הוריי ואני היינו שם לא יותר משחקנים בהצגה על שוויון הזדמנויות. וזו תחושה כואבת כל כך, צורבת כל כך, שהפעם הראשונה שבכיתי בטיפול שלי היתה כשנזכרתי בה. כי כאבתי, ואני עדין כואבת, את ניסיונם של הורי לתת לי את הטוב ביותר שאפשר. ניסיון שנדון מראש לכישלון, משום שהם מזרחים. משום שהם נעדרים את ההון התרבותי המבוקש. האומנות של אבא שלי, צורף לתשמישי קדושה, חסרת ערך בעיניהם מול אמנותה של ציירת עכשווית עם סטודיו ביפו העתיקה.

לגדול בתל אביב החופשייה, במרכז העיר, בלב האשכנזיות השמאלנית, הפגיש אותי שוב ושוב עם ביטויים של גזענות. תמיד מתחבאת, מסתתרת עד כמה שיכולה, מבעד למסך של הומור וסבך של מלים שמביעות זלזול וגיחוך כלפי נשים וגברים, שבמקרה, הם תמיד מזרחיות ומזרחים. מלים שכל מטרתן היתה לסמן מהו הנכון המוחלט ומנגד מהו השגוי המוחלט. הם לא דיברו באופן ישיר עלי, אני הייתי מה שנקרא “מזרחית טובה”, כזו שלא מפריעה להם יותר מידי בעין. וכך ביצעו למעשה חטא על חטא, עת הציבו אותי כאחרת בתוך האחר שלהם. אותו אחר שאני חלק ממנו.

והאמת שהרבה זמן זה עבד להם. עשיתי הכל כדי להתנער מכל סממן שנתפס כמזרחי. הייתי מדגישה שוב ושוב איך אבי מאזין למוסיקה קלאסית, ואיך בינקותי הייתי נרדמת רק לצלילים אלה. את האהבה של אמי למוסיקה מזרחית הסתרתי, וזלזלתי בה על כך, כמו גם על אמונתה. הכל בשם הליברליזם והחופש. ובערב עדות שהתקיים בתיכון שמתי בצד את המטבח התוניסאי המפואר, והגעתי עם לא פחות מאשר מגש עמוס קרפים צרפתיים, מנסה להיאחז בכך שתוניס היתה קולוניה צרפתית.

 ואולי השיא שבאבסורד קשור בשרשרת הזהב הזו שקיבלתי מאמי, ושלקח לי כל כך הרבה זמן לענוד על צווארי. כשהייתי קטנה סבי ז”ל הכין לי שני צמידי זהב, שעטרו את ידי עד אשר לחצו מידי על פרק היד שלי. פעמים רבות לאחר מכן הוריי הציעו לי להתיך אותם לצמיד אחד, כדי שאמשיך לענוד את המתנה. לא רציתי. לא רציתי זהב על גופי, לא רציתי את אותו החומר שבסביבתי נתפס כסמל מובהק למזרחיות ומזרחים. ולא אהבתי את צמידי הזהב של אמי, שאבי היה קונה לה לימי הולדתה. תיעבתי זהב והתביישתי בו, בחומר היקר ביותר בעולם. וכאשר הזהב הפך את עורו, ועלה על מסלולי התצוגות באירופה, לא הבנתי איך התרחש המהפך. אבל הבנתי שבדומה להדפס המנומר גם הזהב נושא משמעויות שונות על גופי שלי. הזהב לא מותר לי, לא באמת. הוא מותר רק לגוף שלהן. כשהוא עלי הוא מאבד את התחכום שטמון בו, והוא חדל מלהיות נכון. ולא משנה כמה מגזיני אופנה יגידו שזהב הוא ה-צבע של העונה. עלי הוא רק עוד חומר וצבע שמדגיש את הזולות שהם רואים כאינהרנטית לי.

כי בעיקרה הגזענות היא אותו סירוב עיקש לאפשר מורכבות, לאפשר לך להיות גם וגם. הגזענות אינה גמישה. היא עמלה מבוקר ועד ליל בסידור מקומך המדויק בארון ואז מוודאת שאת אכן נשארת שם. בתוך מקום צר וקטן שמגביל את צעדייך. שמונע ממך התעוררות, קימה, הליכה.

אני חושבת שרק כשהגעתי לתנועת אחותי מצאתי את עצמי לראשונה בחיי מקשיבה לנשים מזרחיות שמדברות, שמביעות דעה, שמנהלות דיון. נשים שהזכירו לי את אמי. עד אז האפשרות הזו התקיימה רק בבית משפחתי. מחוץ לו, אלו היו פעולות שפגשתי רק במרחבים לבנים. זה היה משחרר כל כך, להיפטר מהצמצום שנכפה על גופי ועל זהותי. אותו צמצום שבגללו התביישתי בהורי ובתרבותי. וממש אפשר לי להסתכל אחרת על אמי. לחדול מהבושה שהיום אני מתביישת בה כל כך.  

 קשה לומר שהרגשתי שהיתה לי ברירה אחרת מלבד הניסיון למחיקה עצמית. בין נאורות ונאורים לכאורה, לוחמות ולוחמי זכויות אדם, הייתי כמעט תמיד המזרחית היחידה. שמעתי שוב ושוב אנשים מדגישים עד כמה הם רבע מזרחים, ומתפארים בשורשיהם האירופאים. ובאקדמיה, שאליה נכנסתי כבר כמעט לפני עשור, ראיתי ואני ממשיכה לראות מזרחיות ומזרחים רק בקפיטריה, מגישים לי מזון, או מטפלים בתחזוקה של הבניינים, לפעמים גם בין חדרי המזכירויות. אף פעם לא בחדר ההרצאות, כמרצות, ולמעשה גם כמעט שלא כסטודנטיות.

ובאמת שזהו קצה הקרחון של הדיכוי המזרחי שיש לו אלף הופעות והמון רב של מכחישות ומכחישים. אני נדרשתי לשבור קירות בתל אביב החופשייה והליברלית שאת שפתה אני דוברת היטב. ואני חושבת, אילו חומות עומדות בפני מי שחיות בשכונות המצוקה ובפריפריה המרוחקת והנטושה?  וכמה כאב נושאת בלבה אם שחושבת שבנה מת, ושלמעשה נחטף ממנה, רק כי מישהו חשב שמותר לו לקחת אותו ממנה, ולתת אותו למשפחה אחרת? מה עוצמת הסבל של מי שהיו ילדות וילדי הגזזת והפכו למבוגרים ומבוגרות חולות, שלא רק שמעולם לא זכו לשמוע מהמדינה שעשתה בהם שמות סליחה, אלא גם לא זוכים לקבל ממנה טיפול ראוי?  

ואם אחזור לכאב, שאיתו התחלתי ושהיום הפך להתנגדות, אז בעקבותיו אני מנסה, ללא הצלחה, להבין מהיכן אנשים לוקחים לעצמם את הזכות להתגזען על אחרות, לתפוס עצמן כטובות וטובים יותר, ובשם העליונות המדומיינת הזו, לדחוק אותן לפינה, להגביל אותן, לערער את תפיסתן העצמית, למחוק את תרבותן? רק מתוך חולשה. דבר מלבד חולשה עמוקה ופנימית, שאין לי שום טיפת רחמים עליה. רק חולשה כזו יכולה להפוך גזענות – אם ישירה ואם עקיפה, אם הומוריסטית ואם מתחסדת – למבט היחידי שממנו אנחנו מסתכלות על האחרת.

המקום שבו שולטת הגזענות הוא המקום שבו שולטים החלשים, שמפחדים על מקומם, שלא מסוגלים להגדיר את עצמם אלא ביחס שלילי לאחרת. שלא מאמינים שיש להם די מקום בעולם וחוששים לאובדנו. שלטון של פחדנים וחלשים, הוא שלטונם של הגזענים. ואני מקווה שנגיע לימים בהם נדע שלטון אחר. עד אז, פשוט נמשיך להיאבק על זכותנו להיות מורכבות: גם מזרחיות, גם חכמות, גם מתוחכמות, גם חמות, גם גבוהות וגם וולגריות להנאתנו. וכן, גם מיניות.

* מלים שהשמעתי בכנס אסטרטגיות נגד גזענות

 

September 28, 2013
כישרון, לא טאלנט

אחת המלים שהכי נשחקו בתרבות הקסם של שנות ה-2000 היא הכישרון. לא רק משום שהתכונה מופיעה כיום רק כשם עצם, תחת מושג הטאלנט, אלא בעיקר כי הכישרון ששייך לסובייקטית זו או אחרת, אינו יכול להבטיח את היצרנות המתבקשת בכל תחום ותחום. הכישרון שמפציע בהבזק רגעי, לא מוחזק ברשותה של אותה סובייקטית מבחינת החוץ הבוחן. המהירות שבה הכישרון משתעבד לקו היצור, שדורש על אף תכונותיו את ההפתעה, את אותו הבזק שבגינו הכישרון זכה לעלות על פס הייצור. וברגע שבו הבזק זה מצליח להופיע על אף הפס המנכס אותו לעצמו, כמו פטרון רנסנסי שמהווה בכלכלתו את עצם אפשרותו של הכישרון. הקרדיט על האחרון יוחזר לסובייקטית רק בעת מותה, או לאחר מותה. אז כמו יחברו יחדיו נפש וגוף בהיעדר ספק, וישכחו כל אותם רגעים של עשיה שמקורם בסובייקטית המוכשרת, אך שפס היצור מטשטש ובז להם, כי לא כולם מהווים הבזקים מסנוורי עיניים שגוררים סיקור ומזכירים את הפעם הראשונה. אחרי מותה כישרונה שיהא סיפור חייה יסופר על ציר זמן שנקודותיו יהיו סימני ההבזקים. כל שעבר ביניהם ימחק באותו האופן שבו נמחק גם בחייה. (נכתב בעקבות ההבזק של ריק אוונס).

September 8, 2013
Farewell to an Idea

 

 

נכתב על ידי הדס חוה מרדר ורוויטל מדר*

 

כבר שתי קולקציות שניקולא גסקייה, מעצב הבית של בלנסיאגה, מותח את הגבולות, מערער את הקרקע המוכרת ביותר, בועט בכל מה שנוטה להרגיע, במה שמהווה את נקודת המגוז של השאיפות (הבורגניות) שלנו.

בקולקציה הקודמת, אביב-קיץ 2008, הציג גסקייה שמלות וחליפות חצאית, אך כאלו ששללו כל ניסיון למקם אותו במסורת חליפת שני החלקים הקלאסית, השאנלית. הדיוק והחד גוניות שעלו מאותם הפריטים, הארוגים כולם מבד אחד - לכאורה טקסטיל לא קונבנציונאלי, בעל הדפס עמוס וצבעוני - עוררו אי נחת. גסקייה הבהיר כי דווקא אותה חלקה מישורית,זו שהכול צפוי בה, שאין בה אות הרומז לשינוי, היא המאיימת ביותר. לא העירוב, השילוב הלא מדויק – אותו לא נכון שהאופנה בורחת ממנו – הוא זה שיגרום לנו למועקה, כי אם דווקא העודפות הבלתי אפשרית של הנכון, המסודר והברור.

בקולקציה הבאה, סתיו-חורף 2008, גסקייה מותח עוד יותר את סף הסיבולת , בעודו מבהיר לאיזו מסורת התייחס בעבודתו הקודמת, באילו ערכים שב והתבונן בספקנות. שוב אנו פוגשים את הפער הבלתי נסבל בין הדגם המוגש לנו, לבין מה שאותה הגשה, חידתית ומודעת לעצמה ככל שתהיה, מעוררת בנו. חליפות שני חלקים, חלק ניכר מהן בשחור, המזוהות אוטומטית עם עולם הפוליטיקה והעסקים, בדיוק במקום בו מתרחשת ההבחנה בין הנשי לגברי. אך כמו בקולקציה הקודמת, גם כאן גסקייה הופך את המוכר לצורם ומאיים. השסע של החצאית, אותו שסע שאמור לאותת את נשיות האובייקט הלוקח(ת) חלק בעולם הגברים, גבוה עד כדי עיוות. הדוגמניות, העוטות כולן מראה ביוני, לבושות בז’קטים הטורחים לטשטש את קווי הגוף,אך לא על ידי התעלמות מהם, אלא על ידי קריאה נוקשה מדי שלהם.

הקולקציה מייצרת אפקט איטי ומצטבר של אימה. זו אימה שאינה נובעת מהתבוננות באחר, בזר שמופיע. גסקייה עושה כאן מהלך מתעתע; בחירת הבדים שלו מאותתת לעבר ה”דור השלישי”,כשלמעשה, דווקא אותה תחושת היכרות קיצונית עם הדימוי העולה מתוך הטקסטיל העתידני, היא היא ההפרעה האמיתית.

ההפרעה, כמו צחנה בחדר האורחים, עולה במקום הלא נכון. אותו ניקיון טוטאלי שגסקייה מנסה לגעת בו, מקצין ללא הרף, מלכלך את עצמו בעצמו, מבהיר כי הצחנה היא אותו הפחד העולה מהבית המוזיאלי הכי נכון, הכי מעודכן ומשויף. דווקא בתוך הסיטואציה של “הבית” הכה מתוקתק - אי אפשר לסלק את הצחנה. הצחנה הבלתי ניתנת לסילוק היא הצחנה חסרת המקור, זו העולה מכל פינה, זו המותירה שתי ברירות בפני בעל הבית, שתיהן בלתי אפשריות באותה מידה- לפרק הכול מהיסוד ולבנות מחדש או לברוח.

זו לא האסתטיקה של ה”דור השלישי”, זו האסתטיקה של האנושי,האנושי מדי (תעיד על כך הנעל המטרידה בחיפוי כף הרגל שמגיע בצבע הגוף). האסתטיקה של הבית הבורגני, על כל אוצרותיו היפהפיים/המגוחכים בעושרם, נוכחותם והכרחיותם. הענקים בקולקציה זו ענקיים, ענקיים מדי – הם המוזיאוני, העל-זמני המוצג במלוא הבלותו ועם זאת, לא מאבדים לרגע את הזוהר המדומה שלהם, בעודם נתלים במלוא משקלם על צווארן הדקיק של הנשים הביוניות, הנשים שאיפור עיניהן המרהיב נח בדיוק בתפר בין המעושן הסקסי לבין פיירו הליצן העצוב.

כך, כשהחליפה, התכשיט, הנעליים והמייק-אפ (make believe?) נמצאים שם כולם בשלמות נטולת ליקויים, מתעורר הזעזוע. הכי קרוב הוא הכי מנוכר. לקראת סוף הקולקציה מופיעה שוב החליפה,הפעם היא עשויה מבד שעוונית. האישה הזועפת, המלווה את כל הקולקציה ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה, לבושה במעין שמלת-מחוך חללית והדוקה, אך בדפוס של עור נחש, מפות שולחן פרחוניות ושאר טראש מזוקק. מחוך ההגנה הזה כולו מבריק, בדיוק בגבול שבין הכאילו מתקדם לבין כיסוי הספות הבורגני, העשוי חומר חלקלק ומבודד, שיהיה נוח לנקות כשחס וחלילה נשפך היין.

הכיעור המבריק של גסקייה מעמיד אותנו מול החוק המוכר/זר; כמו בעמידה מול המראה, בה נראה רק nakedness של מודל כללי,רחוק מכל אינטימיות ועם זאת צמוד כמו עור שני. עירומנו המסוים, ה-nude הסינגולארי, יעמוד תמיד באורה/בצילה של האנלוגיה הבלתי נמנעת לאותו אוניברסל. כשהגוף מתכסה הוא רק מתכסה בעוד גוף, מלאכותי יותר ודומה יותר למה שמלכתחילה אי אפשר לשכפל.

גסקייה מנכיח את ההיעדר של ה-nude, של אותה פשטות מופשטת, זו שאנו טועים לסמן כמקור פחדינו - על שום היעדר קוויה וגבולותיה. דרך יצירתו אנו פוגשים את האימה המתוחכמת, המתווכת, זו שהשכילה לייצר לעצמה מתחזים : אימת המשורטט מדי, אימת המשטח החלקלק. אימה המייצרת שכחה של אמת אחת פשוטה: למשטח שקל לנקות יש חסרון אחד בולט- דווקא לידו רועדות הידיים.

image

*הדס חוה מרדר היא בעלת הבלוג highmaintenance.

את הטקסט כתבנו באפריל 2008, וניסינו לפרסמו ללא הצלחה. בעקבות האירועים האחרונים בבית האופנה בלנסיאגה ובחייו של ניקולא גסקייה, אנחנו מפרסמות אותו כעת. כסוג של מחווה שכולה הערצה לכישרונו.


July 27, 2013

I just want

סטנדרט חדש, שמזכיר נשכחות, רומנטיקה בשחור לבן שבזכותה התאהבתי בדפש מוד, עת פגשתי את הקליפים שלהם לראשונה כשאני בת 12. על היופי הזה אמונה (גם) אחותי, מעין גולדמן, שלקחה את הקייפ של וואנג, ששתינו אוחזות בה, ורכסה את רוכסנה עד צוואר, כך שכמויות הבד שהוא כל כולו רק פוטר, הופיעו כאילו היה מדובר בבד שאכן מפגינות אותו דרך הקילומטראז’ שלו בימים כתיקונם. קסם  של אהבה

צילום: דודי חסון, סטיילינג: מעין גולדמן, איפור: נירית הירשמן 

לא לחינם זה עלה גם כאן

(Source: youtube.com)

July 22, 2013
על ההתנגדות להתנגדות, וגם קצת על אחריות

צפייה ראשונה בפרסומת החדשה של קסטרו לקידום מכירות מהאתר שלהם עוררה בי אי-נחת מיידית. ראשית חשתי שהכניסו אותי למרחב לא לי, שגל גדות לא באמת היתה אמורה לספר לי את זה, מאחר ואיננו חברות קרובות, או אפילו מכרות. בהמשך חשתי את אותה אי-נחת שמקורה בכל מכירה של אשליה, דומה לזו שעולה מפרסומות לתחבושות ומגני תחתון (על אף שאלה היום, כבר הפכו לביקורתיות כלפי הפרסום של עצמן, ע”ע הפרסומת האחרונה של קוטקס). אך בשונה מפרסומות לתחבושות ומגני תחתון, בהן המחזור הופך כחול, וכל תקופת המחזור מצטיירת כזמן הטוב ביותר של החודש, הרי שהאשליה שקסטרו מייצרת הרבה יותר מסוכנת. כי כאבי מחזור, על אף שעליו עצמו עדין לא מדברות בפרהסיה, הם עניין משותף לכולנו שעליו יש הסכמה בהיותו לא נעים לרוב הנשים. ועל אף הקריאה שלו כזה שמעיד על הפיכתה של ילדה לאישה מהסיבה הפשוטה שזו יכולה כעת להיכנס להיריון, הרי שמגרעותיו ידועות לכל, וישנן ברות מזל מעטות שזוכות במחזור נטול כאב ותופעות לוואי. אל מול מי שסובלת מהמחזור החודשי, אף אחד לא ירים גבה, יתהה הכיצד. והמחזור החודשי, בשונה מהפעם הראשונה שקסטרו מאירים באור חיובי ומוחלט, אינו חוויה שמצפות לה, ושכל הסרטים והסיפורים ממלאים את ההליכה אליה בכיסופים, לקראת ריגושים והתייחדות שאין כמותה. כל זאת בפעם הראשונה.

אז כאמור, אשליה מול אשליה, אך האשליה של קסטרו מסוכנת ופוגענית. מסוכנת כי קהל הלקוחות של קסטרו מורכב בעיקרו מילדות-נערות-נשים צעירות, כך שעיניהן שלהן הן אשר צופות בתיאור החלומי של גדות את הפעם הראשונה שלה. צופות ולוקחות עוד לגימה מאותה תרבות המונים שמקדשת את הפעם הראשונה ומוכרת אותה כחלום מתוק, עת היא מטשטשת את הפעמים הראשונות והרבות שלא עלו יפה. שבמקרה הקל היתה בהן מבוכה, ושאותו ריגוש מובטח לא הורגש בהן ככזה, ובמקרה הרע אותן “פעמים ראשונות” היו הלכה למעשה אקט של גילוי עריות או אונס. בין לבין נתון האירוע כטראומה, מפני שלא פעם מי שצועדת אל הפעם הראשונה שלה אינה יודעת במה דברים אמורים, ועצם האקט שכאילו הוא תמיד כה שגור ומוכר – עד כי לא מדובר לפרטים - מותיר את המיועדת בהלם.

הקריאה להסרת הפרסומת של קסטרו, משום שהיא מסוכנת, עת היא ממשיכה לעשות שימוש בשפה והתרמית של תרבות האונס, משום שהיא עושה שימוש מבזה בנשים, משום שהיא מתעלמת מכל אותן פעמים ראשונות שלא זכורות בלובן נקי ומרגיע, נענתה על ידי נשים רבות בהתנגדות. ההתנגדות הגיעה מצדן של מי שזוכרות את הפעם הראשונה שלהן כחוויה חיובית, כאירוע נעים, כזיכרון מתוק. הקריאה לא באה לשלול את האפשרות הזו, כמו באה לבקש שלא שוב יניחו לנפגעות תקיפה מינית, שעבור רבות מהן הרעיון של הפעם הראשונה הוא-הוא כשלעצמו פוגעני, להיפגע בזמן שהשירה עוברת לה בהנאה. כי מה שקורה בפרסומת של קסטרו, מעבר לשימוש המוכר והטוב לעייפה בנו הנשים, הוא פגיעה ישירה בכל מי שהפעם הראשונה שלה היתה אונס, היתה חלק מגילוי עריות, היתה חלק מדייט רייפ, והרשימה עוד ארוכה.

הדרישה להשאיר את הפרסומת באוויר משום שיש נשים שעבורן הפעם הראשונה היא זיכרון מתוק, נחה על אותה דרישה מוכרת לחופש ביטוי. אלא שחופש הביטוי מונח תמיד בידיהם של החזקים, ובכוחו לרוב למחוק את המוחלשות. חופש הביטוי כמו צמא בלתי ניתן להסבר לדבר את כל שעל רוחך, לדבר מבלי להתחשב, כאילו כל מקום שבו יישקלו המלים, כל מקום שבו אחת מאמירותייך יידרשו לעבור מהמרחב ההיפר ציבורי למרחב הציבורי פחות, יהיה בו כדי לייצר השתקה ופגיעה בזכויות בסיס. זאת בזמן שעצם קיומה של הפרסומת ושידורה פוגע בנפגעות תקיפה מינית שהפעם הראשונה שלהן משמעה אונס, ואילו היעדרותה המוחלטת, אי צילומה, אי קיומה, אין בו כדי לייצר שום פגיעה. היעדרה של הפרסומת הזו, עוד לפני שפתחה את דיון הבעד ונגד, הוא המרחב בו לא נפגעות התקיפה המינית ולא הנשים שזוכרות את הפעם הראשונה לחיוב, אינן נפגעות.

בדרישה לא להסיר את הפרסומת כי היא לא “פוגעת בי” נאמר בעצם שיש לחפש אחר הצדק שנתון בחופש הביטוי. יש פה איזה חיפוש אחר שקילות, בה לך מותר לדבר אז גם לי מותר לדבר, וכל העולה על רוחי. מי שזכתה לצפות ב”כתום הוא השחור החדש” יכולה לזכור כמה הרסנית רדיפת הצדק של הגיבורה צ’פמן, ניאו-ליברלית למהדרין. הצורך שלה לעמוד על זכויותיה תמיד, הצורך שלה לבטא את דעותיה שלה תמיד, בין אם אלה נרמסות או לא, עולה לה כמעט בחייה. צ’פמן היא דוגמא מובהקת של דמות שאינה מוכנה לוותר לרגע על דבר, ובמובן הזה כל פסיק שיוצא את פיה שווה את נשמתה. זה לא ייחודי רק לה, אני יכולה להצביע על פעמים רבות בהן ההגדרה שלי את העצמי שלי מתוך חוסר הנכונות לוותר, גבתה מחירים יקרים. אך מעבר לכך שנייה לפני שמתעקשות על אי-הוויתור, צריכות לעצור ולשאול, על מה מוותרות בעצם? על מה מוותרות נשים שחווית הפעם הראשונה שלהן היתה חיובית, עת עולה דרישה להסרת הפרסומת של קסטרו מן המסכים? ומעבר לכך, וחשוב מכל היתר, האם ההתעקשות על אי-הוויתור אכן שווה את הפגיעה באחרת?

על משקל הוויתור האישי שנדרש, נדרשת כעת קסטרו לוותר על מה שהיה נראה לה ולפרסומאים שלה כקמפיין מבריק ומשעשע, שמשחק אל מול החשש של ישראליות וישראלים לבצע רכישות באינטרנט, בעיקר של בגדים, עת באירופה ובארה”ב המכירות ברשת עולות ללא הרף. קסטרו נדרשת לוותר על הרעיון שהקסים אותה, ופוגע בנשים רבות, על הרעיון שהיה נראה לה מבריק ולמעשה ממשיך את שימונה של תרבות האונס, ובעיקר היא נדרשת לעלויות של הפרסומת. עלויות שהיו יכולות להיחסך, לו קסטרו היתה מעלה על דעתה את האפשרות להתייעץ עם נשים, אולי אף נשים פמיניסטיות.

הדרישה להסרת הפרסומת מקסטרו משמעה הדרישה שקסטרו תישא באחריות החברתית שלה כחברה. שקסטרו תכיר בכוח הפרסומי והעסקי שלה, ושתייצר פרסומת שתאפשר לה להישיר מבט לא מאיים לעיניהן של לקוחותיה הצעירות לרוב. כי לקסטרו, כמו לחברות ועסקים בכלל יש אחריות חברתית. אחריות שעומדת בניגוד מוחלט לטענה המוכרת של מילטון פרידמן כי האחריות החברתית של עסקים היא להגדיל רווחים, ותו לא.

באתרה קסטרו מציינת עד כמה חשוב לה לתרום ולהיות מעורבת בקהילה שלה, הווי אומר בישראל. אל מול רשימה ארוכה של תרומות ופעילויות שהן פועל יוצא של קסטרו, לא מובן מדוע כעת (ואולי מובן עד כאב), אל מול הפגיעה הישירה שכבר נעשתה בנפגעות תקיפה מינית רבות, ישנו סירוב לראות את נקודת הפגיעה, והישענות עיקשת על כך שמדובר בלא יותר מהומור תמים, וכמובן לא פוגעני בעליל. אלו הן התגובות שהתקבלו עד היום בעמוד הפייסבוק של קסטרו, עת נשים רבות הגיבו בביקורת ובזעם לפרסומת.

בתגובה הזו, המתחמקת, זו שאינה מישירה מבט או מוכנה לקחת על עצמה את האחריות הנדרשת ממנה, ולהסיר מעל מסכינו את הוידוי האינטימי שטומן בחובו אפשרות אחת ויחידה, נראה כי קסטרו בוחרת שוב לא לבחור עמדה. בדומה למה שמתחיל במסלולי התצוגה שלה וממשיך לאחר מכן לחנויות ולחלונות הראווה, קסטרו היא חברה שמבחינה עיצוביה מעולם לא עשתה בחירה חד משמעית. היא מעוניינת לשווק עצמה כיותר מעוד חברת אופנה גדולה, עת היא משווקת קולקציות קפסולה ועומדת על העיצובים של צוות המעצבים שלה, כאילו לא נשענו על תחזיות טרנדים מדויקות; אך בו זמנית היא מסרבת לקבל על עצמה את גורלה המלא, זה שכל כולו יהא נתון להעתקה מדויקת של דגמים נבחרים מן המסלולים. בין חברה גדולה ותעשייתית שמייצרת מעבר לים, לבין חברה מקומית שרוחה נעוצה בצוות המעצבים המוכשר והמקומי שלה שפונה לקהל המקומי שלה.

 אי אפשר שלא לחשוב שהניסיון לשווק באגרסיביות כביכול מרוככת את חנות האינטרנט שלהם, ולהתעלם מן הביקורת שהופנתה כלפיהם, קסטרו הלכה למעשה ממשיכה גם בפרסום את הקו שבוחר לא לנקוט עמדה חד משמעית וברורה. זאת להוציא את האמירה החד משמעית וברורה, שקסטרו כמו צ’פמן לא מוכנים לוותר על האמירה שלהם. שאמירתם חשובה להם יותר מהחינוך לתרבות האונס שנעוץ בפרסומתן ובעיקר חשובה להם יותר מעצם הפגיעה שנעשתה וממשיכה במי שעבורן הפעם הראשונה היתה אונס.

May 22, 2013
זה עניין של סיבה ומסובב

כתיבה על אופנה הופכת בשנים האחרונות (והכבר לא מעטות) לעניין לא פשוט. ההרחבה של המושג כאילו היתה אמורה לאפשר מרחב רחב יותר של מחשבה על אופנה, וכמוה היה צפוי שיקרה מתוקף העובדה שאופנה מעניינת היום כמעט את כולן וכולם – אך במציאות ההפך הוא שהתרחש. בין האופנה עצמה כאתר של חידוש אינסופי, לבין הכתיבה על האופנה שמנסה להדביק את האלמנט האינהרנטי של התחום שאותו היא מסקרת, המשימה הפכה לקשה מאוד. והקושי, כמו גם חוסר ההצלחה שמהדהד מבעד לרוב רובה של הכתיבה האינסופית על אופנה, הופך אף קשה יותר כאשר הכתיבה על אופנה מסרבת לשנות את המודלים המוכרים שלה.

אחד המודלים הבעייתיים ביותר שנותרו בעת הזו הוא זה של סיקור קולקציות. לכאורה מדובר בלחם והחמאה של תעשיית האופנה, מושג האופנה באשר הוא, ומכאן ההיגיון שבסיקור קולקציות עם יציאתן. אך למעשה, עת הפער בין הגלובלי שנמצא כל הזמן כאן (ובגלובלי אני מתייחסת לכל שבועות האופנה הבינלאומיים והקולקציות שיוצאות משבועות אלה) ובין המקומי גדל עד אינסוף, סיקור קולקציות הופך לעניין יותר ויותר בעייתי. מה שהתחיל בזמנו דרך כתיבה בעיתונות המודפסת, שהיתה צריכה להצליח ולהעביר לקוראיה את שהם לא ראו, אם כי לא נכחו בסטודיו ואם כי לא ברור אם יגיעו לחנות, ואו אם הפריטים המסוקרים אכן נמצאים כלל במרחב המחיה שלהם, הפך לשם קוד של הכרח, של משהו שפשוט ממשיכים לעשות אותו, גם היום כשהקולקציות – אם מהמסלול ואם מהקטלוגים – נגישים לכל אחת ואחד לראייה, צפייה ובחינה שלהן.

במקום הזה לא ברור רק איך סיקור הקולקציות כפרקטיקה שעניינה העברת תוכן נשארה איתנו עד כה. כמו כן לא ברור בעיקר הצורך של כותבות וכותבים מסוימים לעמוד על תיאור מתמשך של הפריטים, אם דרך דיבור הגזרה ואו דיבור החיתוך, ואו תיאור הבדים והטקסטורות שלהם. לאלה יש מקום, כאשר הם אכן מבצעים מהלך ממשי, כזה שדורש תשומת לב, אך לרוב נוכחותם היא סוג של שארית עיקשת של מה שעליו רובנו גדלנו ככתיבה על אופנה. יש בכתיבה הזו לא רק מהסרבול והטרחנות, כי אם גם סוג של גושפנקא פנימית בין הכותבים, על מי יצליח להמשיג את האופנה באופן הכי מקצועי והכי פרטני. זאת על אף שרוב האופנה שקיימת היום לא מגיעה לא לתהומות ולא לגבהים שדורשים מבטים כאלה.

ניסיונות לצאת החוצה מן המקום הזה נעשים באחד מבין האופנים הבאים: האופן האחד הוא יצירת שיח שטוח לחלוטין שכל עניינו הוא הקשר שבין הקולקציה לקוראת/הלקוחה. סיקור הקולקציה במקרה זה ישים דגש רב, אם לא מוחלט, על המחירים של הקולקציה, כמו גם בדיקת היחס בין הקולקציה למחיר, ולסיום בדיקת הפרקטיות שלה, אם כפריטים הכרחיים ושימושיים בארון, ואם ביכולתם להחמיא למנעד רחב של מבני גוף. הקולקציה במקום הזה אינה נוכחת כבר בשום צורה; האופן השני הוא זה שמנסה בכל כוחו להיכנס אל הקולקציה מנקודת מבט רחבה יותר, לא דרך מה שקרה לו או לה במפגש עם הקולקציה, כי אם דרך האופן שבו צורת העבודה השפיעה על הקולקציה, האופן שבו הצילומים שאולי היו יוצאי דופן או בנאליים לחלוטין נכנסו למבט על הקולקציה, היחס שבין מקור ההשראה לקולקציה וכו’ וכו’. כאן הקולקציה עלולה לפעמים לא להיות נוכחת. זה לא הכרח מציאות, אך קורה – בעיקר אל מול קולקציות שעצם הסיקור שלהן חוטא להן, כי הן לא נועדו אלא למכירה ומכירה בלבד – שבעקבות היעדר סיפור ועניין בקולקציה, הסיקור מסרב להכיר באובייקט הסיקור שלו, והשיח כולו נע סביב עניין חיצוני לקולקציה, עת זו נוכחת רק מתוקף הצילומים שמלווים את הכתוב. אני הייתי עושה זאת לא פעם, עת כתבתי על דברים שבאופן עקרוני אינם ראויים באמת לסיקור, כך שהמבט שלי על קולקציות הפך ללא פעם מבט שמקדיש עצמו למלים שנכתבו על הקולקציה, עת הן הפכו להיות המקור לביקורת, ואו הצילומים עצמם, הפרזנטורית שנבחרה ואו הוחלפה וכיוצא בזה.

בין שני האופנים אין יחס היררכי, כי אם מענה, כמעט בלתי נמנע, לדרישה השרירה והקיימת של עורכות ועורכים להמשיך עם המוכר, להמשיך עם סיקור של קולקציות, וזאת על אף שאי אפשר שלא לתהות האם לא היה טוב יותר, במקרים כאלה, פשוט להעלות את התמונות לרשת, ולוותר על המימד של הכתיבה, מעבר לטווח המחירים.

ההקדמה הארוכה הזו באה להקדים את שהתרחש בעת סיקור הקולקציה של המוסלין ברדרס הן על ידי לירוי שופן לוואלה! אופנה  והן על ידי שחר אטואן לגלריה . בעולם שבו חדשות האופנה קשורות לא פעם בהחלפת מעצבי מותגים ובתי אופנה על ידי הקואופרטיבים שמנהלים אותם, ישראל אינה נחשבת לספקית ממשית של חדשות. המבנה הנוראי שאליו נקלעה תעשיית האופנה אינו מנת חלקה (תודה לאלה), ולכן אין הרבה מאוד רגעים שבהם חל שינוי משמעותי במערך העיצובי של מותג זה או אחר. ולכשזה קורה כולנו למדנו להגיב לכך כפי שמגיבים אי שם בחו”ל. התגובה כוללת בעיקר התייחסות נרחבית לעניין, ובחינתה של הקולקציה עוברת דרך המשקפת של ההחלפה בין הדמויות שאמונות על העיצוב. גם כאן, לא פעם, הקולקציה עלולה להיבלע, ולמעשה להידחק מחוץ לסיקור.

הרגעים הללו הם רגעים שנותנים אוויר לנשימה לכתבים המקומיים, אולי גם לכתבים בחו”ל (מודה שאין לי היכרות עמם ועם אופן עבודתם השוטף אלא דרך המבט של מי שנמצאת  מעבר להרי החושך). זהו רגע שיש בו אוויר לנשימה כי הוא משלב בין הרעיון של הסקופ, שעדין לא איבד מכוחו, ובין ההכרח להרחיב את השיח. זו לא רק קולקציה, זהו גם מיתוג מחדש, גם צילום אחר של הקולקציה וגם החלפה של אופן העיצוב, עת השלישיה הפכה לזוג. הכל טוב ויפה, אם לא היה במידע הזה כדי להשפיע על הכותבות והכותבים, כך שהמידע היה מוביל לחיפוש הנואש אחר שינוי, איזשהו שרשור ישיר שיוביל אל תוך הקולקציה, כך שיוכלו להצביע על האופן שבו שינוי צורת העבודה שינה דבר מה בבשר עצמו, כלומר בקולקציה.

מעניין שהן אטואן והן שופן נתנו לזוג המכנסיים הקצרים שהם חלק מהקולקציה החדשה של המוסלין ברדרס להוליך אותם שולל. במובן הזה שעבור שיניהם היה בפריט הזה אות לשינוי. אחרי הכל, הצבעוניות הלא מתפשרת, הגזרות שמרשות לעצמן להתרחק מהגוף וכמו לא להתחשב בו, היו פה גם לפני כן. אך עור חשוף? רגליים שמביטות מבעד לפריט של המוסלין ברדרס מעבר לקו הברך? זה עוד לא היה. כך הפך הפריט הזה לפריט שנעצרו עליו (גם אם לא באופן בלעדי) וממנו גזרו את המשוואה שבה השינוי בצוות העיצוב כמו גם העבודה עם צלמת אחרת לצד מיתוג מחדש, משמעותם שחייב להיות משהו חדש ושונה בקולקציה הנוכחית. החיפוש בקולקציה אחר משהו שיהיה אחר למוסלין ברדרס ממה שידענו עד כה, הוביל למבט מתמשך על זוג המכנסיים הקצרים הללו. אליהם, הן אטואן והן שופן, הביאו (מהבית) את היחס – שככל הנראה לדידם הוא בלתי ניתק – בין סקסיות למיניות לעור חשוף.

המכנסיים המדוברים הם אכן קצרים, אך קשה לומר שיש בהם סטייה מהעולם המוכר של המוסלין ברדרס. זה לא נאמר לא לחיוב ולא לשלילה, כי אם פשוט כדי להצביע על האבסורד שעולה מכך שאטואן דיבר על מיניות שמעולם לא ביקרה בקולקציות של המוסלין ברדרס לפני כן, ואילו שופן דיבר על סקסיות. יכול להיות שההליכה של אטואן ושל שופן לעבר מיניות וסקסיות חדשה מקורה אינו רק ברצון לחפש אחר שינוי המותג בתוך הקולקציה. אך גם אם זה לא הסיפור, ואכן נקודת המבט הזו היא שלהם מהבית, אי אפשר שלא לתהות איך יכול להיות שרק חשיפה של הגוף, של חלק ניכר ממנו, כמו רגל כמעט שלמה, הוא זה שמהדהד מיניות וסקסיות. איך שני המושגים הללו, גם דרך שני כותבים מוכשרים וחדים, היו צריכים את המכנסונים הקצרים כדי להתחיל להיקשר לשמם של המוסלין ברדרס.

המוסלין ברדרס יקרים-יקרים ללבי. לראייתי מדובר ביוצרים חשובים מאין כמותם בנוף המקומי. אחד הנכסים הכי גדולים שלהם – נכס שקשור באופן מוחלט בעיצובים שלהם – הוא תפיסה אחרת של הגוף, של מיניות, ושל סקסיות. המחשבה שהצליחו לחשוב את המקומות הללו רק בזכות מכנסונים קצרים, היא מקוממת, וחוטאת בהרבה מובנים לעבודה שלהם. עבודה שעומדת חסינה לאופן שבו מושגים מסוימים פועלים בעולם. כך למשל, כל דיבור על מיתוג מחדש, שאותו ציין אטואן באחד משלושת העמודים שהקדיש למוסלין ברדרס, הוא לרוב עניין מפחיד, שמהדהד את השלב הבא, זה שבו המותג יאבד את דרכו. כשמדובר במוסלין ברדרס, המיתוג עצמו כמו גם הדיבור עליו, מתרוקנים מתוכן, כי ברור שאלה יצטרכו להתאים עצמם לתמר לוית ויען לוי, מעצבי המותג, ולא להפך. במקום הזה  היה נחמד לו גם המבט על הקולקציה שלהם, כמבט ביקורתי שנדרש לכתוב את עצמו, ישאיר מחוץ לדלת הסטודיו ברחוב מטלון, שקים של מושגים והקשרים סיבתיים, שלדעתי הם זרים להם, כי בכך נתון קסמם. 

February 8, 2013
על הגועל

את הפוסט הזה לא ילוו תמונות. מהסיבה הפשוטה ששתי התמונות שאליהן הוא יתייחס, הוטענו כבר היטב לראשיהם של כולנו, וכל העלאה נוספת שלהם תהיה פעולה שבה אני לא מעוניינת לקחת חלק. אז תתבקשו לשלוף אותן מזיכרונכן, בכל רגע שבו תרגישו שאתן צריכות לצדכן את הדימוי.

שתי תמונות עוררו השבוע בנשים ואנשים תגובה של גועל. אחת מהן אף הוציאה מאיתנו את השד הביקורתי, אותו אחד שמתאפיין בביקורת חד משמעית כלפי החוץ, ובהיעדר מוחלט של ביקורת כלפי הפנים. תמונה אחת היתה תמונתה של בר רפאלי מתנשקת עם ג’סי היימן. התמונה השנייה היא תמונתה של שרה נתניהו בטקס השבעת חברות וחברי הכנסת של הכנסת ה-19 של אותה אחת, מדינת ישראל.

הדימוי הראשון

 קראתי אתמול (“שיחת העיר”, עכבר העיר, 7.2.13) כי בגיא פינס יצאו עם טאבלט לרחובות והציגו לנשים ואנשים שונות את הדימוי זה, את הוידאו הזה, שבו אנו רואות את רפאלי מתנשקת עם היימן. התגובות הצפויות הביעו באופן חד משמעי גועל.

זו לא הפעם הראשונה, אני מאמינה, שרפאלי מתנשקת עבור סכום כסף לא מבוטל. זו כן הפעם הראשונה שבה רפאלי מתנשקת עם מישהו שאינו קשור לדימוי שלה עבור סכום כסף לא מבוטל מאוד. כתבה מעין סודאי בראומה כי הנשיקה הזו של רפאלי חשפה מימד נסתר של אותו מומנט, אותו אירוע, של מכירת גופך עבור כסף. כי רפאלי מכרה שם את גופה (ובכך איני מתכוונת לבקר אותה), ולא בפעם הראשונה, אך זו הפעם הראשונה שבה העובדה שרפאלי מכרה את גופה נכחה לפנינו. הפעם לא היה שם שום מסך שיערפל את העובדה הזו. זה היה הגועל שמתעורר בנו משום שכשראינו את רפאלי מנשקת את היימן, ראינו את המחיר שרפאלי שילמה, אם עבור סכום הכסף הרב שקיבלה, ואם עבור ההופעה בפרסומת שתוקרן בערב הסופרבול ההמוני, ולאחר מכן תישא את שמה של רפאלי לעוד ועוד בתים בעולם.

הדימוי השני

גם אני לא אהבתי את השמלה של שרה נתניהו. גם כשאני ראיתי אותה לראשונה בתמונה שהופיעה על הפיד שלי בפייס, אני נותרתי לשנייה בהלם. כל חלק בתמונה הזו זעק לעברי “לא הולם”. ואין זה הלא הולם שאליו התייחסו בציבור החרדי, עת התייחסו לכך שהשמלה היתה חשופה מידי. זה היה ה”לא הולם” שמלווה אותי מבוקר עד ערב. אותו אחד שאומר שאם אין לך מידות גוף מאוד מסוימות, אז יש הרבה מאוד דברים – ביניהם השמלה שלבשה נתניהו – שאת לא אמורה ללבוש. כי פריטים מסוג זה יבהירו לעולם שנתוני הגוף שלך הם כשלעצמם ה”לא ראויים”.

אני הפנמתי היטב את החוקים, ומתוך שנאת אינסוף לגופי, כמו ומתוך האימה להוות אובייקט מיני, אני לא לובשת שמלות צמודות. גם לא חשופות. למעשה, באקלים המקומי, לא פעם טועים באמונתי הדתית הלא קיימת, עת נוטים לחשוב שאני בחורה דתייה. אז עלי לא היו אומרים שאני לא ראויה, שאני לא לבושה באופן שהולם את גופי, ואו את המעמד. אני הפנמתי לתוכי היטב את הדרישות החברתיות. אלה שנתניהו ככל הנראה – לטובתה – לא הפנימה. היא, אני יכולה רק להניח, מהווה אישה אחת שאולי חיה קצת יותר בשלום עם גופה, מאשר אני.

כשהתמונה השתחררה לרשת, אי הנחת שלי היתה כפולה. מחד, כאמור, גם אני חשתי זעזוע ואי-הבנה אל מול השמלה האמורה בגוף האמור (היה מעניין לבחון מה היה קורה לו את השמלה הזו לבשה אישה בעלת מידות גוף של דוגמנית. אני משערת, שלו האורך של השמלה היה נותר כפי שהיה על נתניהו, אז היינו שומעות ושומעים הרבה פחות זעזועים. למעשה, יכול להיות שאז הזעזוע היחידי היה מגיע רק מצד הציבור החרדית), אך בו זמנית גם חשתי אי נחת מתוקף היותי פמיניסטית. כי אי אפשר להתעלם מכך ששרה נתניהו היא אישה. גם אם אישה שאני לא אוהבת, ושאני לא מסכימה עם פעולותיה והתנהגותה, ובטח-ובטח שלא עם הדרך של בן זוגה. אז נתניהו היא אישה, שהותקפה הן משום שהיא אשה ובכך מהווה תמיד מטרה קלה יותר לביקורת, והן משום שהשמלה הזו על גופה שלה ביטאה לכולנו מהו הלא ראוי. ואל מול הופעת הלא ראוי, כולנו נעמדנו דום אל מול הראוי. כלומר, מה שנתפס כראוי והולם ניבט אלינו באופן כה ברור כשראינו את התמונה של נתניהו, עד כי לא היינו יכולים שלא לתפוס את הצד שלו. להיות בצד המהוגן והשמרני. כי כנראה שאחרי הכל, הוא עדין – גם בשנת 2013 – חזק יותר מהרוח המהפכנית שאפשר לקוות שחיה בקרבנו.

הבוקר (8.2.13) התפרסם בגלריה טור של שחר אטואן על נתניהו והשמלה. אטואן ציין שם בין היתר את תגובות המפלגות החרדיות, שחשו לפי הדיווחים עלבון משמלתה של נתניהו. אטואן לא קרא, ככל הנראה, את התגובה המרגשת של חבר הכנסת אריה דרעי, עת זה אמר בכתבה ב-YNET כי העיסוק בהופעתה של נתניהו היה לא ראוי. כלומר, דרעי, הדתי כפי שכולנו יודעות, זיהה את הלא ראוי במקום אחר, בעצם הדיון שמתנהל בחופשיות על גופה של אישה, על חיצוניותה של אישה. כי מה יש לנו עוד לומר על אשה, מלבד לדוש בחיצוניותה, ע”ע הפרסומת של בר רפאלי?

אתנחתא רגעית מחייבת לציין שאטואן, בפסקאות האחרונות, לוקח את הביקורת שלו למקום מעניין יותר מזה שפגשנו בכל מקום מאז התקיים אותו טקס השבעה, עת הוא מזהה כי לתחרה של נתניהו התווספה בטנה בצבע גוף. עובדה שעוררה בו את הטענה והשאלה המעניינת ש”זו לא היתה חשיפה לשם ראווה, אלא מראית עין של לבוש חושפני. אז לשם מה בעצם?” את המשך הטיעונים של אטואן אפשר לראות ככאלה שצמחו מתוך ההבחנה המדויקת הזו, שכן הוא מסיים את הטור שלו בטיעון שאומר במלים אחרות כי בין הבטנה של נתניהו לנתניהו האישה ישנה נקודת השקה, שנוגעת לעובדה ששתיהן מבטאות בצורה זו או אחרת, אטימות. שכן הופעתה של נתניהו היתה אמורה לעורר בה, בעיקר לנוכח המבטים שניתן להאמין שהופנו אליה, אי נחת. ואי הנחת הזו מצדה לא הופיעה.

אני מודה שכמו שחשתי לא נוח במפגש הראשון עם התמונה הזו, כך אני חשה שאני רוצה להסכים עם אטואן. שכן, נתניהו – בעיקר לצד המדיניות החברתית והמדינית של בן זוגה – מבטאת עבורי אטימות. וכאילו מתוך המקום שבי שכל כך הורגל להכניס פנימה את המבט של החוץ, אני רוצה לומר שהיא אטומה, שאכן משהו שם במשחק החברתי לא נהיר לה. אך כמו שאני נוטה להסכים עם הניתוח של אטואן, כך אני גם מנסה בתוכי ללכת עוד צעד אחורה, ולחשוב על כך שבתוך טקס ההשבעה הגברי בעיקרו הזה, ולצד חוסר אהדה מתמשכת וקונסיסטנטית לנתניהו, היתה שם אישה אחת שלבשה מה שהיא רצתה ללבוש, מה שאפשר להאמין היה לטעמה, ושהרגישה בנוח עם עצמה. אך במקום לשים אצבע על כך שאישה מבוגרת, בשמלה צמודה שאינה נצמדת להיקפים מזעריים, הרגישה בנוח בתוך עצמה, שמחה בתוך עצמה, אנו שמים את האצבע על כך בעודנו מזהים בנוחות הזו חוצפה, אטימות, חוסר רגישות. האפשרות שההופעה הזו היא גם ביטוי של חופש, לא עולה על דעתנו. ככל הנראה, יש באפשרות הזו משהו מפחיד מידי עבורנו. וכל זאת נאמר, כאמור, לא כשיש בלבי אהדה לנתניהו.

שני הדימויים

כפי שציינתי, גם אני חשתי את מה שלמדו אותי לחוש אל מול התמונה של נתניהו בשמלה המדוברת. ועוד אתמול ישבתי עם שתי חברות פמיניסטיות לעילא, ליאת שקד ודורית אברמוביץ’, והתוודיתי בפניהן (עם מנה לא מבוטלת של אשמה) שאל מול התמונה הזו שתקתי. הגבתי בפוסט אחד במילה אחת, תגובה מיידית, שביטאה תדהמה, ולאחר מכן שתקתי, הן אל מול הפוסטים שביקרו את נתניהו, והן אל מול הפוסטים שיצאו נגד הביקורת על נתניהו. הבנתי את המקום שממנו מגיעים אלה ואלה, אך שתקתי כי היה ברור לי שאני יותר מידי נתונה בתוך התמונה הזו, מכדי שאצליח באופן כה מהיר לחוות עליה דעה.

רוצה לומר שהמעניין בדימוי של רפאלי מתנשקת ובדימוי של נתניהו בשמלת התחרה הצמודה הוא שמדובר בשני דימויים שמכניסים פנימה אל תוך הדיון בהם באופן מיידי את ה-אני, כשהאני הוא האני במובן הכי פשוט שלו, הכי מיידי. זה דיון שמחווה דעה תמיד וכבר דרך האני, דרך איך שהאני מרגישה אל מול התמונות הללו. ומהסיבה הזאתי, כמו גם מהסיבה שהתגובה הרווחת של האני לדימויים הללו היא של גועל ודחייה, אנחנו חייבות לשאול במקום הזה, מה התגובה שלנו לדימויים הללו אומרת עלינו. כי כשמשהו מעורר בנו גועל אנחנו צריכות וצריכים – באופן הכי מיידי שאפשר – להפנות את המבט הזה פנימה, ולבדוק מדוע זה מעורר בנו כל כך רב גועל וזעם.

בעוד שהדימוי של רפאלי, כפי שציינה אותה מקור שאיני זוכרת אותו כעת, מעורר בנו את הגועל שמעורר בנו הרעיון של אישה הנאלצת למכור את גופה, של אישה המוכרת את גופה ואינה מהווה חלק מהדימוי הדמיוני של “הזונה המאושרת”, ובמובן זה גועל זה יש לו פן חיובי, שכן ניתן לחשוב כיצד אפשר להשתמש בו כדי לבצע דה-לגיטימציה לזנות בראשם של מי שחושבים שזנות היא לגיטימית; הרי שהדימוי של נתניהו מעורר בנו גועל שאין בו שום דבר חיובי, שכן זהו גועל שממשיך את האופן הצר שבו אנחנו נותנות ונותנים לנשים להופיע, גועל שמביע את האימה שאנו חשות וחשים כאשר אישה לוקחת לידיה את הזכות לחוש בנוח, גועל שאינו שונה מכל מסע הצלב שמתנהל אל מול שרה נתניהו, אשר אשמה תמיד בהכל. ולראיה, גם במאבק האחרון נגד נתן אשל, יותר משהופנו אצבעות מאשימות כלפי בנימין נתניהו, האיש שהוא ראש הממשלה שמינה את אשל לראש צוות המשא ומתן מטעם הליכוד ביתנו, הופנו אצבעות מאשימות אל עבר שרה נתניהו, בת זוגתו, שהואשמה בכך שהשפיעה עליו שיחזיר את אשל לתמונה.

זה לא רלוונטי האם זו אמנם התמונה או לא, ואין בדבריי כדי לנסות ולטהר את שמה של נתניהו, אך צריך לשים לב שעל אף שבנימין נתניהו הוא ראש הממשלה, והוא האיש שאשם במצב שבו אנחנו נתונות ונתונים, תמיד קל לנו יותר למצוא את שרה נתניהו כאשמה, מאשר לשפוט את נתניהו הגבר. וספק אם זה מקרי.

 

Liked posts on Tumblr: More liked posts »